Category - מהתקשורת

גזענות לא מפתיעה אותנו

למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות קרא עוד...

למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות שפתאום מתעורר? ואיך זה שעדיין אין נשים חרדיות במוקדי קבלת ההחלטות?

הילה חסן לפקוביץ, מנהלת הפרוייקטים בנבחרות, בפאנל אצל הני זובידה בערוץ הכנסת.

לצפיה, לחצו על התמונה.

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור

הבמה שלכן

אורנית וגננדי הן שתי נשים חרדיות שאוזרות אומץ לשבור את קוד קרא עוד...

אורנית וגננדי הן שתי נשים חרדיות שאוזרות אומץ לשבור את קוד השתיקה שאופף את החברה החרדית בנושא פדופיליה.
הן נאלצות להתמודד עם הקהילה שמתייצבת להגנת הפוגע, נאלצות לשלם מחיר כבד על כיבוס הכביסה המלוככלכת בחוץ. הן ומשפחותיהן נחשפות במלואן באומץ יוצא דופן וחריג.
סרטה של דלית קימור ביס דוקו, שזכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה האחרון.
הילה לפקוביץ חסן מנהלת הפרויקטים בנבחרות בשיחה עם אופיר טובול בקפה גיברלטר כאן תרבות, על הסרט, גיבורותיו ועל האג'נדה של נבחרות למלחמה בכל תופעות ההשתקה למיניהן.
מויסרים – ערב הקרנה ושיחה עם אורנית גיבורת הסרט בסיפורה האישי "מתחת לסלע"
הערב התקיים בתאריך ו' אב, בשעה 19:00 07.08.2019 בבניין צ'מפיון מוטורס. קומה 32 משרד "ישורון" ששת הימים 30 בני ברק.

ניתן לצפות בראיון

הקרנת הסרט "מויסרים"

התכנסנו בעיצומם של תשעת הימים המקדימים את יום תשעה באב, יום קרא עוד...

התכנסנו בעיצומם של תשעת הימים המקדימים את יום תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש.
החורבן האחרון הגיע בעקבות שנאת חינם ושסע חברתי עמוק שהתפתח בין היתר על רקע שחיתות שלטונית ופערי מעמדות.
נבחרות, שנולדה מתוך השתיקה, שמה לה למטרה לתת קול לנשים חרדיות, לתופעות מוסתרות ולהארת פינות אפלות. מצאנו לנכון דווקא בעת הזו להתכנס סביב נושא זה של השתקת אלימות מינית ומחיריה, צפינו בסרט המטלטל "מויסרים" על שתי נשים אמיצות שיוצאות למלחמה בעברייני מין בקהילתן ופגשנו את אורנית, גיבורת הסרט לשיחה.

כותבת שרה ינץ, אחת ממשתתפות האירוע, עובדת סוציאלית קלינית. מתמחה בטיפול בטראומה מינית ומורכבת.

ישנן שאלות נבזיות, נוראיות, אסורות- כאלו שמהדהדות רק בנינו לבין עצמינו- במחשכים.
תהיות, שאין להן המענה ההולם- ולעולם לא תהיה להן התשובה הנכונה.
אחת מהן נוגעת למידת ההקרבה אליה תהיה מסוגל- על מנת להציל את ילדך שלך.
האם תהיה מוכן- לפגוע באחר- על מנת להבטיח את שלום ילדך? ואם כן- אז כמה לפגוע? בכמה לפגוע? עד כמה רחוק תלך בשביל פעימות החיים של היקר לך מכל.
רוב ההורים יבחרו בהצהרות חד משמעתיות בהקשר זה. הצהרות חותכות- שתואמות שאלה היפוטתית ולא מזיקה, כי מה הסיכוי שתמצא עצמך-במצב בו עתיד ילדך – תלוי בעתידו של אחר?
אז זהו- שמצבים כאלו מתרחשים יותר ממה שאנחנו יודעים, ובעיקר- יותר ממה שאנחנו מוכנים לדעת.
כשילד חווה פגיעה מינית, כאשר התום והטוהר- מחוללים, צצות שאלות נוראיות, נדרשות בחירות- שכמעט תמיד יהיו שגויות, סדרי עדיפויות משתנים ומתעוותים- ביחס לעתיד לבוא וללא נודע, קלפים הפוכים בין מוות לחיים- ממש כך.
וכשמדובר בפגיעות בתוך המגזר החרדי- העלילה מסתבכת הרבה יותר.
בסרט הדוקומנטרי "מוייסרים" (YES דוקו) נשבר קשר השתיקה, והלוט מוסר- בידי שתי נשים חרדיות- יוצאות דופן ומלאות השראה- שמתמודדות עם אות הקין הקהילתי 'מוייסר' (מלשין), זאת במקביל להתמודדות הכאובה כקורבנות לפגיעות מיניות קשות ומתמשכות. הסרט קשה והכרחי לצפייה – באותה המידה.
החשיפה לסרט- מאתגרת את הצופים (ובייחוד אלו המשתייכים לקהילה החרדית) להתעמת עם הפחדים הכי גדולים- ובראשם השאלה הנוראית עד אימה: עד כמה רחוק תהיה מוכן ללכת, כמה תהיה מוכן להקריב- עבור אותו הילד האחד שלך?
האם תהיה מוכן לעזוב בית עבודה וקהילה? לסכן את כל מה שהשגת- את כל אשר יצרת וגידלת- כולל שאר הילדים בבית- שסביר וינזקו- בין אם במוסדות הלימודים בהווה, ובערך העתידי שלהם בשוק השידוכים.
האם תהיה מסוגל להאמין בלא יאומן, להתבונן ולשהות בזוועה, לשמש חוצץ ומגן מול רבים, מול קהילה, מול רבנים, בתהליך בירוקרטי משפטי- שמנכס כל פיסת שפיות שנותרה?
אל תענו לי . לא עכשיו, והלוואי ולעולם לא תידרשו לתשובה.
המציאות הנחבאת היטב- בין חרכים של בתים, מתחת לשטיחים, בפצעים פתוחים מדממים- דוממים, מספרת סיפור שונה מאותו 'אינסטינקט הורי' לכאורה- של הורים לקורבנות פגיעה מינית במגזר החרדי.
השינוי כבר התחיל- אבל הוא לא מספיק. זה הזמן שלנו להאמין לקטנים- לקטנים בגיל- אבל לא רק, להאמין לקטני השם, לאלו שאין בהם לא כבוד ולא ממון- אלא רק תואר בודד: הורה.
לא קידומת של 'רב', לא 'ראש' לשועלים ואפילו לא 'זנב' לאריות- סתם- אמא, אבא, ילד, ילדה, קורבן, פוגע, משפחה, קהילה.
בואו נהיה קהילה אחת גדולה- קהילה של 'מוייסרים' גאים- שמוסרים נפשם בקידוש השם ולמען תינוקות של בית רבן. והלוואי ולא תיפול שגגה תחת ידינו- ונבעיר הרע מתוככנו, ונרבה רק טוב.

תודה להילה חסן לפקוביץ' מנהלת הפרויקטים בנבחרות, על הפקת אירוע מתוקתק ומעורר.

תודה לרחלי מורגנשטרן, הפרזנטורית של החולצות האקטיביסטיות שלנו.

תודה עמוקה לליאת ישורון, מאמנת עסקית על האולם המקסים במשרדה במגדל צ'מפיון הצופה על בני ברק.

תודה למשתתפות ולמשתתפים שהגיעו ותרמו מדבריהם ומנסיונם.
ותודה לאורנית המקסימה והגיבורה שהותירה בנו השראה.
צילום: אפרת בן יוסף

ראיון אצל אופיר טובול בלחיצה על הקישור

אומרים לנו: "יש לכן פיצול, אתן לא באמת חרדיות"

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה קרא עוד...

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה שהן מנוגדות ליהדות, אך למעשה הן תוצר טבעי של פתיחת שערי הדעת לנשים ושילובן בשוק העבודה. בהיעדר ייצוג פוליטי לנשים החרדיות, אין כיום מי שמגן על זכויותיהן

מאת  אסתי שושן ה׳ באלול ה׳תשע״ט (05/09/2019)

לפני כמה שנים, בעיצומו של קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" שקרא לשילוב נשים חרדיות במפלגות החרדיות, נתן הרב מרדכי נויגרשל שיעור לתלמידיו בסוגיית "אותן נשים חרדיות המבקשות ייצוג בכנסת". הרב מרדכי נויגרשל נחשב כבר סמכא בקרב החברה החרדית. הוא נתפס כסמן מוביל של "דע מה שתשיב" לחילונים בסמינרים המיועדים לקירוב רחוקים משכבות אקדמיות ומשכילות בחברה, עקב הידע שלו במדע פופולרי.

באותו שיעור, אחת ההתבטאויות הזכורות לי לא ממש לטובה הייתה "הנשים האלה סובלות מסכיזופרניה, הן זקוקות לטיפול פסיכיאטרי". ההסבר ה"מדעי־רפואי" שנתן הרב נויגרשל נתפס אמנם כפשטני וגס, אך מעיד על סתירות מובנות בין היהדות לתנועה הפמיניסטית כולה על שלל רעיונותיה וזרמיה.

אם אנסה לנתח את דבריו ולהתעלם מהעלבון הצרוב בהם, המסר של הרב לתלמידיו הוא שבשל הסתירה העמוקה בין היהדות וערכיה לרעיונות פמיניסטיים, סתירה שאיננה בת יישוב כלל, הרי שאותן נשים ה"קוראות לעצמן חרדיות" ומביעות עמדות פמיניסטיות בקול רם סובלות מסוג של פיצול אישיות, שכן אי אפשר לקיים את שתי הזהויות הללו במקביל.

דור של נשים משכילות

ואולם, מסתבר שמקורותיו של הפמיניזם החרדי שתולים דווקא בעומק המיינסטרים החרדי. ניתן לציין בהקשר זה את מהפכת החינוך של שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" שהכירה לראשונה בצורך של הענקת השכלה יהודית וכללית לבנות חרדיות, וכן את עיצוב תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) הליטאית המיוחסת לחזון איש, אשר שינתה את הנוהג שלפיו רק עילויים הקדישו את חייהם לתורה והפכה את לימוד התורה למחויבות קהילתית ואישית של כל ילד, נער וגבר. מציאות זו גרמה לבנות חרדיות לדאוג לפרנסת הבית. חתימתם של גוברין יהודאין על הכתובה לדאוג לפרנסה משמשת מאז מצבת זיכרון לאבותינו.

כדי לאפשר את האידאולוגיה הזו למדו הבנות בתחילה הוראה וגננוּת בלבד, אך גדילתו הדמוגרפית של הציבור החרדי יצרה את הצורך בפתיחת מסלולי הכשרה והתמקצעות נוספים שדורשים מהאישה החרדית הממוצעת לצאת מהחממה הקהילתית למקומות עבודה שונים, חרדיים וכאלה שלא, כדי לספק את הלחם והחלב, בזמן שבעלה יגע בלימוד תורה בכולל.

התמורות ההיסטוריות והחברתיות האלה יצרו דור של נשים משכילות, העובדות במגוון רחב של תחומים. לעיתים קרובות הן בעלות ידע כללי רב מבעליהן ומחזיקות כישורי חיים מפותחים יותר להשתלבות בחברה. הנשים הללו שואלות את עצמן שאלות. הטכנולוגיה מציבה אותן במקום שבו הן יכולות לדבר עם עצמן ועם אחרות ולדון במתחים הללו, ובעיקר חושפת אותן למגמות פמיניסטיות מתקדמות יותר, ואפילו לפמיניזם הדתי לסוגיו, העוסק בנושאי ליבה הלכתיים.

הפמיניסטיות החרדיות חשופות לשיח הדתי הער סביב סוגיות שוויון הלכתי בלימוד תורה לנשים, במניינים שוויוניים, באירועים דתיים קהילתיים כמו הקפות שניות, קריאת מגילה וכדומה, אך השיח המרכזי הרווח בפמיניזם החרדי הוא שיח הישרדותי יותר, בסיסי – זכויות עובדות, אלימות במשפחה, מעמדן של גרושות, נפגעות תקיפה מינית ועוד. ההבנה המתבססת היא שהנציגות הפוליטית החרדית כלל לא עוסקת בסוגיות אלה ולא נותנת פתרון לבעיות האקוטיות החברתיות, ולכן יש צורך בהול בנציגות פוליטית של נשים חרדיות שמכירות מקרוב את הבעיות, נגישות יותר לציבור הנשים בשל החיים בהפרדה מגדרית ויכולות לטפל בנושאים אלה טוב יותר מהנציגים הגברים.

בציבור החרדי ואפילו זה המודרני, בעל הסמארטפון והאינטרנט, קיים קושי לעכל את התופעה ולהבינה. אחת ההאשמות הנפוצות נגד פמיניסטיות חרדיות היא שהן אינן מציגות "שיח תורני" במעשיהן ועוסקות בעולם החומר בלבד. תוסיפו לזה את הניחוח השנוי במחלוקת לכל מה שנשמע פמיניסטי, ומכאן המסקנה ש"הן לא באמת חרדיות", ושקיים ספק גדול לגבי טיב יראת השמיים שלהן. בכך נסתם הגולל על טענותיהן, והן נזרקות לתוך סל אחד עם טענות של גופים חילוניים בדבר הדרת נשים הנהוגה בציבור החרדי. ניסיונן לשינוי פני המציאות נתפס כחתירה איומה נגד ערכי היהדות החרדית.

לא נלחמות כמו גפני

שיהיה ברור, הפמיניסטיות החרדיות מכירות בהחלט באופייה הלא־שוויוני של היהדות. הן בהחלט היו יכולות לעסוק בנושאים תורניים ובהיבטים הלכתיים, ואף להביע תרעומת על היחס ואולי בעיקר על הפרשנות השוביניסטית שנותנים לדת. חלקן יכולות ללמוד מהתהליכים שקרו בציבור הדתי־לאומי בנושא ואף לשאוב מכך השראה ועשייה ממש.

ואולם, הפמיניסטיות החרדיות אינן מתיימרות לשנות את המבנים הדתיים המוצקים והעתיקים האלה. הן מודעות לעובדה שבציבור החרדי, "פמיניזם דתי־הלכתי" נתפס כ"מסוכן" ו"רדיקלי" במובן שהוא "קיצוני וחותר תחת ערכי החברה והדת". על כן אותן פמיניסטיות מקבלות את המצע החברתי השמרני, ומבינות שגם אם יש להניח יסודות לשינויי עומק הלכתיים, אלו ככל הנראה יהיו נחלתו של דור הבנות והנכדות שלהן, בעיקר לאחר שיקומו תלמידות חכמים חרדיות שירכשו ידע ושליטה במקורות ההלכתיים ובארון הספרים היהודי, ידע שכרגע נמנע מהן, או נמצא בחיתוליו.

ההתנגדות לפמיניזם החרדי נובעת מהציפייה שהנשים הללו יילחמו מלחמות "גפניות", "ליצמניות" ו"דרעיות". דהיינו, יזעקו על חילול השבת, יפגינו נגד גיוס בני ישיבות ואולי אף יצאו בקול גדול נגד הפמיניזם ההורס את הבית היהודי. אך כיוון שהן מדברות בשונה מהנציגים הגברים, על זכויות עובדות, פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, חינוך, השכלה, זכות הייצוג וכיו"ב, הן נשמעות כמייצגות פמיניזם ליברלי־חילוני. התרגלנו לנציגי ציבור העסוקים בעיקר במלחמות על צביון דתי במדינה ולא על רווחת האזרחים והאזרחיות.

הפרדוקס הקיומי של חיים חרדיים מבודדים מחד גיסא ומעורבים מאידך גיסא, בתוך מדינה חילונית וחופשית באופן יחסי, העניק זכויות גם לנשים חרדיות, כמו החוקים נגד פגיעה והטרדה מינית, זכות האישה לירושה, זכויות קניין, מניעת נישואי קטינות ועוד. ועדיין, ישנה דרך ארוכה לעשות גם בשדה האזרחי, בשל האוטונומיה שניתנת לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו לנהוג בבני הקהילה ובבנות הקהילה כרצונם.

פמיניזם תורני־הלכתי קיים אפוא אך לרוב הנשים בציבור החרדי הוא לא מדבר. אדרבה, הוא מפחיד אותן יותר ונשמע "רפורמי" ו"אנטי דתי", וכזה שלא באמת יכול להתקיים בחברה החרדית של ימינו. או כפי שניסחה לי זאת פעם חברה: "תעזבי אותי בשקט, תני לשתות את הקפה והעוגה בשבת בבוקר עם עיתון. אין לי מה לחפש בבית הכנסת מלבד בשמחות ובבר מצווה". זה אולי עצוב לשמוע, אך זו מציאות נפוצה.

מטרתי איננה לתת ציונים לפמיניזם נכון או לא, רע או טוב, אלא לנסות להבחין בין מרחבים תרבותיים שונים ומה אפשר להצמיח מעליהם. אני לא רואה את הציבור החרדי בשל לנוכחותן של תלמידות חכמים המעורבות בשיח התורני. קשה לבנות את הגג בטרם יש יסודות, והדבר מצריך זמן.

לכן, כל מי שמודאג משינוי מהפכני בחברה החרדית עקב מגמות פמיניסטיות חרדיות או דתיות, אין לו באמת ממה לחשוש. בציבור הדתי לאומי העניין מצוי בלב השיח כבר מעל שני עשורים ועדיין זהו זרם לא־מיינסטרימי והמחלוקות סביבו גדולות. כמו שזה נראה כעת, הפער היחסי בין מגמות חברתיות אוניברסליות לבין החברה החרדית ימשיך להישמר וליצור את החומות הדרושות להיבדלותה מ"ערכים מערביים", מתקדמים ככל שיהיו.

מכירות בערך ההפרדה

מורכבותו של הפמיניזם החרדי באה לידי ביטוי בסערה שהתחוללה לאחרונה סביב עניין ההפרדה בהופעה לקהל החרדי בעפולה. פעילות חברתיות פמיניסטיות רבות, וביניהן כותבת שורות אלה, קראו להניח למופע להתקיים בהפרדה בין נשים וגברים, ומצאו עצמן חוטפות אש משני הכיוונים. הצד החילוני־ליברלי תקף אותן משום שלא הצליח להבין כיצד יכולה פמיניסטית לתמוך במופע נפרד. חלקים מהצד החרדי האשימו אותן בנגד באי־עקביות וצביעות. הם התבלבלו מהשיח הזה, שכן הם רגילים לשיח המבקש להפסיק את ההדרה המובנית בפוליטיקה, במוקדי קבלת החלטות ובספֵרה הציבורית, ופתאום נשמע קול די אחיד שתמך בזכותו של הציבור החרדי בהופעה בהפרדה.

אך זו דרכו של הפמיניזם החרדי. לפחות בשלב זה, הפמיניזם החרדי נלחם למען זכויות אזרחיות שהקשר בינן ובין ליבת ההלכה קלוש, ומכיר היטב בזכות לקיום אירועים נפרדים הנהוגים מימים ימימה בחברה החרדית ונתפסים כנוגעים יותר לליבת ההשקפה החרדית ההלכתית, האוסרת התרועעות של נשים וגברים יחד.

מול התגייסות זו חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב, משתפת פעולה ומתרועעת עם נשים, ואף תומכת במועמדותן של חילוניות לתפקידים ציבוריים – כמו במקרה של רותם קליש בחיפה, מרים פיירברג בנתניה, דליה איציק לנשיאות ועוד, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים מתוך הקהילה החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים.

ועם כל זאת, על אף שהפמיניזם החרדי על שלל מגמותיו הקיימות בשטח ממשיך לעסוק בענייני חולין אזרחיים במגוון דרכים, מתקיימים בו כבר כיום יסודות ראשוניים ושקטים של פמיניזם דתי תורני. מהשעה שבה פתחה שרה שנירר את שערי הדעת לבנות ישראל, אי אפשר לצפות מכולן לקבל בהכנעה גמורה הדרה, אי שוויון ופגיעה. על כן טוב יעשו אלה האמונים על שמירת הצביון היהודי אם יקשיבו לשיח הזה, לא יבטלו אותו ולא יפגעו בו, שכן האדישות הרבה שנשים מפתחות ליהדות עקב חוסר האונים והיכולת לשנות את ההלכה היא מסוכנת יותר ומנוונת כל חלקה טובה.

אסתי שושן היא מייסדת תנועת הנשים החרדיות "נבחרות" ומנהלת קבוצת הפייסבוק "פמיניזם חרדי"

כנס "בוחרות להשפיע" – כבר לא קול אוטומטי.

כנס "בוחרות להשפיע" כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב קרא עוד...

כנס "בוחרות להשפיע"

כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב הבחירות.

כנס שבו לראשונה, נשים חרדיות וגם גברים חרדים, נפגשו פנים מול פנים עם הנציגות והנציגים של הכנסת הבאה.

היה ערב מרגש שבו נשאלו שאלות קשות. שהנציגות והנציגים שהגיעו, הודו שהרגישו את הצמא לשמוע, את הרצון להשמיע ולהשפיע.

הכנס ביוזמת בנות "הנבחרת 2019" הפעילות והדוחפות.

הערב התקיים בהנחייתה של נעמה עידן, הבעלים של עיתון "יום ליום".

 

אם את או אתה מעוניינים להשתתף באירועים הבאים, מוזמנים ליצור קשר דרך הקישור בסוף העמוד.

 

ומה שאפרת גהסי כתבה:

כמה מילים שנכתבו ערב הכנס, מאת אפרת גהסי, חברת הנבחרת 2019

 

ערב טוב לכולם. תודה שבאתם.
בעוד פחות משבוע, נשים חרדיות מכל רחבי הארץ, תתעוררנה לעוד יום בחירות. רובן כבר יהיו עם ידיעה ברורה, ללא התלבטויות וספקות מה הפתק שהן יכניסו לקלפי. הן תדלגנה על נציגי המפלגות האחרות שבפתחי הקלפיות, שגם בדקה ה99 ינסו לשכנע אותן אחרת, הן יחלפו על פניהם מבלי לעצור. מבלי להתבלבל או להתלבט. הן תמיד ידעו ועדיין יודעות למי הן הולכות לתת את הקול.
הפתק יידחף בתנועה אוטומטית למעטפה,המעטפה תישמט ברישול לתיבת הקלפי.וזהו.
אפילו את שמות הנבחרים הן לא מכירות. אין שאלות.
הערב הזה, הפאנל הזה, הוקם על ידי משתתפות ארגון נבחרות. נשים חרדיות שדורשות קול וייצוג בשולחן של מקבלי ההחלטות.
זו קבוצה של נשים שמייצגת חלק שהולך וגדל בתוך החברה החרדית.
נשים שרוצות וחייבות לוודא שיהיה מי שידאג להן שם. שיהיה מי שיאיר זרקור על הקשיים של כל אישה חרדית במגזר.על אתגרים היחודיים רק לנו. בעיקר לנו.
אנחנו כבר לא קול מובטח וידוע מראש. אנחנו צמאות לדעת.אנחנו תוהות. אנחנו מתלבטות. אנחנו בודקות.
אנחנו מבינות שהקול שלנו יקר, ונפעיל שיקול דעת לפני שנבחר להשתמש בו.
יש לנו שאלות לנבחרי הציבור. מה הם יעשו בשבילנו? מה הם יבטיחו שיעשו כדי לשפר את מעמד הנשים החרדיות בארבע השנים הבאות, בתמורה לקולות שלנו?
הפעם הזאת,
במערכת הבחירות הזאת,
בערב הזה
אנחנו בוחרות להשפיע!

 

 

אש אש מדורה

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי קרא עוד...

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי שושן, הארץ 22.5.19

 

נכון לכתיבת שורות אלה, הרב ברלנד עבריין מין מורשע שישב בכלא ואף הודה בחטאיו ובניצול נשים שהיו נתונות לסמכותו מתכוון להדליק מדורה בטקס המסורתי בהר מירון, טקס אליו מוזמנים רבני קהילות נכבדים.

שוב עבריין מין מקבל לגיטימציה, הכרה, כבוד. שוב זעקת קרבנותיו נרמסת, שוב עבריינים אחרים מרגישים נוח לפעול.

 

האם מהלך זה מייצג את עמדת הרוב החרדי? וודאי שלא. ברוב המקומות יש בוז ורתיעה למעשים אלה. איפה הכל מתאדה? בפוליטיקה החרדית ובתקשורת החרדית שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, שנותנת יד, אם בשתיקה רועמת ואם בהשתקה אגרסיבית.

 

רק לאחרונה נתוודענו לכך שח"כ יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות בתואר, שר הבריאות בפועל, השתמש במנגנוני הכוח שלו על מנת לסייע לעברייני מין שונים רובם מהמגזר החסידי חרדי, על מנת לתת להם הקלות שונות בתנאים. חודשים ספורים קודם חשף יאיר שרקי דיל פוליטי בין חסידי הרב ברלנד למפלגת יהדות התורה. בדיל הזה ברלנד יקבל תעודת כשרות ויחזור לקונצנזוס החרדי בתמורה לתמיכתו במפלגה בבחירות בירושלים.

וזה הסיפור. זה הכיעור.

 

עברייני מין יש בכל מקום. גם בציבור החרדי המודעות קיימת ומתעוררת למרות הטאבו הנוקשה בנושאים האלה ובעיסוק בהם. אך כשזה מגיע למעלה אל מוקדי הכוח המגזריים, סולם הערכים החרדי במהותו האמון על קדושה וצניעות מתעוות עד ללא הכר. עבריינים שחטאו גם בהיבט המוסרי ערכי והרסו חיים של נשים וילדים, וחטאו גם כלפי שמיים בעבירה שנמצאת בקטגוריה הדתית החמורה ביותר "יהרג ואל יעבור" נאמר על מעשים שכאלה, פתאום כשמדובר במישהו עם פוטנציאל אלקטורלי, עם מספיק כוח וכסף לקנות שתיקה, המעשים נמחלים.

שלא יהיו לכם אי הבנות. עברייני מין ממעמדות נמוכים בקהילה החרדית לא זוכים למחילה, ויש לא מעט דרכים בהם הקהילות החרדיות יודעות לסגור איתם חשבון. איש לא יחשוב לעזור להם או להקל בעונשם. המצב משתנה כשמדובר באנשים מהמעמדות הנכונים עם הקשרים בצמרת ההנהגה הפוליטית עסקנית שיכולים לתת להם מענה.

 

הרב ברלנד הוא לא הסיפור. עברייני מין יש בכל מקום וזו כנראה רעה חולה שכל חברה נאלצת ותיאלץ להתמודד איתה. הסיפור הוא הניוון המנהיגותי, השחתת הכוח והשררה וקניית השתיקה של לבלרי התקשורת החרדית שיודעים היטב לצאת חוצץ נגד מה שמשתלם להם, ובכך מתעלמים אפילו נגד מהלכה מפורשת "במקום בו יש חילול שם שמיים, אין חולקין כבוד לרב".

 

ימי העומר הם ימים של אבל וחשבון נפש על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות עליהם אין כפרה, עד שלא ירצה את חברו. בימים האלה זעקת קרבנות העבירה המושתקים, המנודים נשמעת ומהדהדת, נשים בעיקר, אך גם ילדים וגברים שמצאו עצמם מנוצלים ומותקפים על ידי בעלי כוח שהסביבה האדירה את כוחם יותר בשל שיקולים הרחוקים מכל ערך יהודי, מוסרי ואוניברסלי.

 

תעלה המדורה.

 

לקריאת הכתבה – כאן

המשרד לשוויון חברתי *לא כולל נשים

ביממה האחרונה פורסם בדה מרקר כי נתניהו הציע ליהדות התורה את קרא עוד...

ביממה האחרונה פורסם בדה מרקר כי נתניהו הציע ליהדות התורה את המשרד לשוויון חברתי.

וכאן הבת שואלת, ברצינות?

מפלגת יהדות התורה לא משלבת נשים ברשימתה, בבג"צ לפני כמה חודשים בו חוייבה סיעת אגודת ישראל לשנות סעיפים מדירי נשים מהתקנון שבה, היא עשתה זאת והצהירה 'לא נשנה את המצב, נשים בחוץ'.

אורי מקלב, ח'כ רב עשיה מיהדות התורה הצהיר לפני הבחירות שנשים אין מקומן בפוליטיקה, כמו שלא נותנים להן לעבוד בפינוי אשפה…

מפלגת יהדות התורה היד המאכילה של מוסדות חינוך הפועלים לפי מכסות למזרחים, מוסדות שמאכילים מרורים משפחות וילדות של ילדים למשפחות חד הוריות, וכל מי שלא בגוון המדוייק.

 

ראיון רדיו בנושא, רדיו לב המדינה בתוכנית פה זה לא אירופה. עם אסתי שושן, מייסדת ומנכל נבחרות.

0