Category - Uncategorized

אלימות במשפחה בחברה החרדית בתקופת משבר וירוס הקורונה

נושא: אלימות במשפחה בחברה החרדית בתקופת משבר וירוס הקורונה

הוגש לוועדה המיוחדת בכנסת לעבודה ורווחה 30.3.20

תמצית הדברים:

בשבועות האחרונים ישנה עלייה בולטת בדיווח על מקרי אלימות במשפחה ואלימות מינית בקווים החמים המיועדים למגזר החרדי. מטבע הדברים אין עדיין נתונים מספריים אולם ישנה תמימות דעים כי תתרחש עלייה גדולה עוד יותר בפניות לאחר המשבר או בהמשכו.

האתגרים הגדולים בחברה החרדית הם א) העלאת המודעות לקיומם של מרכזי טיפול. ב) חציית מחסום הטאבו החברתי לדיווח על אלימות ופנייה לטיפול.

בימי משבר אלו קיים צורך דחוף להנגיש מידע על מרכזי הטיפול והקווים החמים הקיימים לאוכלוסייה החרדית באמצעים הקיימים בקהילה. אנו ממליצות על כתיבת עלון מידע ייעודי והפצתו בריכוזים החרדיים בשיתוף פעולה ככל הניתן עם מנהיגי הקהילות החרדיות

הרחבה:

אלימות במשפחה קיימת מאז ומעולם גם בחברה החרדית. אחוזי האלימות בחברה החרדית דומים לאחוזים בחברה היהודית הכללית. כך על פי דו"ח משרד הרווחה (10.19). ידוע כי קיים תת דיווח עקב מרקם החברה החרדית. מתוך 114 מקלטים לנשים וילדים מוכים שבעה בלבד מיועדים למשפחות חרדיות. בשנת 2018 ההערכה הייתה כי קיימות 200,000 נשים מוכות בישראל. יש לשער כי מתוכן כ 20,000 נשים בקירוב משתייכות לחברה החרדית. יש מעט ארגונים המטפלים באוכלוסייה ייעודית זו. ביניהם המרכז לטיפול באלימות במשפחה של יד שרה, מרכז תהל המפעיל קו חם לנשים דתיות וחרדיות, וארגון בת מלך המפעיל מקלטים המיועדים לנשים וילדים חרדים. כל הארגונים מסכימים כי האתגר העיקרי במתן מענה לסובלות מאלימות הוא הנגשת המידע לנשים החרדיות והפחד הקיים משבירת הטאבו החברתי בפניה לעזרה. בפני האישה החרדית יש מספר חסמים קריטיים לפניה לעזרה:

  • העדר גישה למדיה למעט עיתונות חרדית ומודעות רחוב או כאלו המחולקות בדואר הביתי.
  • העדר מודעות לקיומם של ארגונים המטפלים באלימות במשפחה
  • טאבו מוחלט על פניה לעזרה מחוץ לחברה הקרובה במקרי אלימות
  • לחץ משפחתי וחברתי המונע מהאישה לפנות לגורמים מחוץ לקהילה.

בימים אלו של משבר הקורונה וההסגר בבתים עולה מפלס האלימות על פי הגורמים המטפלים. לדברי מנהלת המרכז למניעת אלימות ביד שרה בבתים בהם קיימת אלימות משמעותית רף האלימות עולה מדרגה בימים אלו. לדברי מנהלת הקו החם של מרכז תהל ישנה עלייה משמעותית בפניות לקו החם, בעיקר בנושאי אלימות מינית ואלימות במשפחה. בארגון בת מלך מוסרים כי הייתה עליה של עשרות אחוזים בתחילת משבר הקורונה אולם עם החמרת ההסגר יש ירידה בפניות לקו החירום, ככל הנראה עקב חוסר יכולת של הנשים לפנות בתנאים אלו. אין כל דרך לכמת את המקרים שאינם מגיעים לטיפול בארגונים אולם ניתן לשער שקיימת עליה ברמת האלימות בדומה לעלייה הנצפית בשאר האוכלוסיות.

תקופת ערב פסח היא תקופה רגישה במרקם הבית החרדי, עקב ההכנות לחג הפסח והחומרות ההלכתיות הנהוגות בבתים רבים. אלו מהוות כר פורה לאלימות על רקע דתי, תופעה המכונה כיום אלימות רוחנית. נשים עלולות להיות חשופות לאלימות בנוסף לעול המוטל עליהן בניקוי הבתים על פי המנהג הדורש ניקוי מחמיר, הכנות לחג ומטלות הבישול. בימים אלו של סגר, השילוב של משפחות מרובות ילדים, ניקיון הפסח, חוסר יכולת לצאת או לשלוח את הילדים למרחב הציבורי וחברה שאינה בנויה לחיים אך ורק בבית הפרטי צפוי לגרום להתפרצויות בבתים בהם קיימת אלימות בעצימות זו או אחרת.

לדברי מנהלת המרכז ביד שרה יש לקחת בחשבון גם הצפה של חרדות וטראומות קודמות אצל נשים שטופלו בעבר עקב אירועי אלימות. לדברי  העוסי"ת האחראית בארגון בת מלך ייתכן מאוד כי דווקא הנשים הסובלות מאלימות קשה הן אלו שאינן יכולות לפנות לעזרה עקב חוסר הנגישות למדיה והעדר מרחב פרטי בתנאי הסגר.

ארגון נבחרות מקבל בימים אלו פניות לעזרה בטלפון או במייל, אף כי אין לנו כיום זרוע המטפלת במקרי אלימות במשפחה. אלו פניות מנשים שנחשפו לפעילות שלנו ואינן מכירות כתובת אחרת לעזרה. המצוקה מניעה אותן לפעולה ואנחנו מפנות אותן לארגונים הרלוונטיים.

גם מנהלת מרכז תהל וגם מנהלת המרכז ביד שרה מסכימות כי העלייה הגדולה במקרים המצריכים התערבות וטיפול עוד לפנינו, ותתרחש לאחר תקופת המשבר או אם הוא יהיה ארוך טווח, בהמשכו.

גם כיום סובלים המרכזים הללו מהעדר תקציבים כרוני ובשנת הכספים האחרונה קוצצו התקציבים אף יותר. יש להקצות משאבים להסברה בתקופה מועדת לפורענות זו, לפני הכל.

המלצות:

  • העלאת המודעות לכתובות לעזרה במקרי אלימות במשפחה. יש לפרסם את מספרי הקוים החמים בעיתונות החרדית, בתחנות רדיו חרדיות, במקומונים חרדיים ולשקול חלוקת פלאיירים בריכוזים החרדיים. לנשים החרדיות אין כל דרך אחרת להיחשף למידע הזה. התקשורת החרדית אינה ששה לפרסם את המידע הזה ויש לשקול אמצעים לוודא כי הוא יפורסם.
  • ארגון נבחרות מעוניין לקחת על עצמו ערבי הסברה בנושא מניעת אלימות במשפחה וטיפול בה. כעת בתקופת המשבר נוכל להתחיל באמצעים הדיגיטליים הקיימים ברשותנו, בפלטפורמה ברשתות החברתיות ובמגזין הדיגיטלי שלנו. אולם אלו מגיעים רק לאחוז מסוים מהאוכלוסייה החרדית.
  • פרסום עלון מידע רלוונטי שיופק במיוחד לתקופה הזו ויחולק בכל הריכוזים החרדיים בתיאום עם רבני השכונות ככל הניתן. העלון יכלול כתבה קצרה המסבירה כי אלימות במשפחה הינה תופעה קיימת וחוצת מגזרים ותרבויות, מידע על הארגונים המותאמים לנשים חרדיות, סדנאות וקבוצות תמיכה וטיפול משפחתי בלשכות הרווחה ובארגונים החרדיים. יש לכלול מידע על מקלטי חירום וקוים חמים. על עלון זה להיכתב בצורה מותאמת לקהל החרדי ולעמוד בקודים המתאימים לחברה השומרת על שפה עדינה ומגנה על ילדיה מתוכן בוטה/אלים/גרפי.
  • חלוקת עלון מידע זה לרבני השכונות, מטפלים בקהילה ומשפיעי דעת קהל. יש לעודד גורמים אלו להפנות נשים למרכזי הטיפול ולהילחם בהשתקה ובטיוח מקרי אלימות במשפחה.

כתיבה: תרצה בלוך אסתרזון, פעילה בתנועת נבחרות.

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור

אסתי רידר ברשת ב: המפלגות החרדיות יודעות להיות פרגמטיות בעת הצורך.

מה עשתה תנועת ש"ס, כאשר רצתה לשלוח נציגות לקונגרס קרא עוד...

מה עשתה תנועת ש"ס, כאשר רצתה לשלוח נציגות לקונגרס הציוני העולמי, אשר בחוקתו נכתב שחייבות להיות נשים בסיעה החברה בו?
רגע לפני הדיון המשמעותי בבג"ץ, אסתי רידר-אינדורסקי, מנכ"לית שותפה בארגון נבחרות, שוחחה עם אריה גולן, בתוכנית "הבוקר הזה" ברשת ב, על היכולת של המפלגות החרדיות להיות פרגמטיות בעת הצורך, אפילו כשמדובר בעבודה לצד נשים.

0