מה עושים עם כאב שאין לו סוף?

האם יכולנו לדמיין כאב מתמשך, שלא מפסיק לרגע? שגם כשהוא פוסק, כשהוא נרגע קצת, זה לא באמת, הוא מעמיק את אחיזתו?

מאז חג שמחת תורה והשבת הנוראית של שביעי באוקטובר, כולנו בספינה מיטלטלת של כאב בעוצמות שלא היכרנו, לצד הכאב מתגלים גם תעצומות נפש אנושיות, הבעתה והבהלה תועלו לעשייה והחברה האזרחית בישראל התגלתה במלוא הדרה.

אך לא רק זאת, מלחמת חרבות ברזל ואירועי הטבח והחטיפות שקדמו לה, מעמידה אותנו גם בפני סוגיות מוסריות עמוקות, שנראה כי אף חברה מודרנית לא התמודדה מולם. גבולות הכוח, מחירי המלחמה שלנו ושל אויבינו מנגד. החזרת החטופים מול הכרעת האויב. המחירים הפסיכולוגיים והנפשיים של החשיפה הבלתי מבוקרת לתכנים קשים לצפייה, כמו בתוכנית ראלטי זוועתית שלא נגמרת.

ובתווך הקרעים הפנימיים שלנו, שמשאירים אותנו להתבוסס במחלוקות הישנות, מחלוקות שנוטות לייחס רוע מוחלט ואכזרי לכל צד שלא חושב כמוני בשל חריפות הסוגיות.

העם שלנו בארץ ובגולה זקוק לריפוי, למילים טובות וחדשות, לרעיונות חדשים, למרחב פוליטי נקי ואחראי שיאפשר תקומה אישית וקולקטיבית.
המשימה שלנו בנבחרות בתוך המלחמה היתה לעשות את המעט האפשרי בחיבור ואיחוי הקרעים. פרויקט "חרדיות שותפות" היה אחד המהלכים בו הוצאנו קול קורא לנשים חרדיות לבוא ולהצטרף למאמץ המלחמתי ולהתנדב בבסיסי צה"ל כדי לומר לעצמנו ולסביבתנו "עימו אנוכי בצרה".

תודתי נתונה למיזם 'עלות השחר' מבית ארגון שחרית על התמיכה שאיפשרה לפרויקט לצאת אל הפועל. מתוך פרויקט זה קמו פרויקטים נוספים בהקשר של המלחמה, כמו סיוע לנשות מילאומניקים חרדים והכשרות לנשים חרדיות בשיתוף משטרת ישראל.

אנו פועלות גם בערוצים הרגילים שלנו, בהכשרת השטח למנהיגות נשית חרדית. ראינו את התוצאות בבחירות המקומיות כשלראשונה רצו 14 נשים חרדיות למועצות הערים ושתיים נכנסו בפועל.

קצת לפני תחילת המחזור השביעי של תוכנית הנבחרת, עתודת מנהיגות חרדיות, אנו עוצרות כדי להביט אחורה על מה שעשינו, ולהתפלל שלא נצטרך יותר לפעול בנסיבות האלה.

אנו מתפללות לשיבתם הביתה במהרה של כל חטופינו, לשלומם של חיילי וחיילות צהל ולרפואתם של הפצועים. כאמא לשלושה לוחמים בצהל, אני רוצה לשלוח חיבוק לאמהות החיילים באשר הן.