Category - טורים ודעות

מה עושים עם כאב שאין לו סוף?

האם יכולנו לדמיין כאב מתמשך, שלא מפסיק לרגע? שגם כשהוא קרא עוד...

האם יכולנו לדמיין כאב מתמשך, שלא מפסיק לרגע? שגם כשהוא פוסק, כשהוא נרגע קצת, זה לא באמת, הוא מעמיק את אחיזתו?
מאז חג שמחת תורה והשבת הנוראית של שביעי באוקטובר, כולנו בספינה מיטלטלת של כאב בעוצמות שלא היכרנו, לצד הכאב מתגלים גם תעצומות נפש אנושיות, הבעתה והבהלה תועלו לעשייה והחברה האזרחית בישראל התגלתה במלוא הדרה.
אך לא רק זאת, מלחמת חרבות ברזל ואירועי הטבח והחטיפות שקדמו לה, מעמידה אותנו גם בפני סוגיות מוסריות עמוקות, שנראה כי אף חברה מודרנית לא התמודדה מולם. גבולות הכוח, מחירי המלחמה שלנו ושל אויבינו מנגד. החזרת החטופים מול הכרעת האויב. המחירים הפסיכולוגיים והנפשיים של החשיפה הבלתי מבוקרת לתכנים קשים לצפייה, כמו בתוכנית ראלטי זוועתית שלא נגמרת.
ובתווך הקרעים הפנימיים שלנו, שמשאירים אותנו להתבוסס במחלוקות הישנות, מחלוקות שנוטות לייחס רוע מוחלט ואכזרי לכל צד שלא חושב כמוני בשל חריפות הסוגיות.
העם שלנו בארץ ובגולה זקוק לריפוי, למילים טובות וחדשות, לרעיונות חדשים, למרחב פוליטי נקי ואחראי שיאפשר תקומה אישית וקולקטיבית.
המשימה שלנו בנבחרות בתוך המלחמה היתה לעשות את המעט האפשרי בחיבור ואיחוי הקרעים. פרויקט "חרדיות שותפות" היה אחד המהלכים בו הוצאנו קול קורא לנשים חרדיות לבוא ולהצטרף למאמץ המלחמתי ולהתנדב בבסיסי צה"ל כדי לומר לעצמנו ולסביבתנו "עימו אנוכי בצרה".
תודתי נתונה למיזם 'עלות השחר' מבית ארגון שחרית על התמיכה שאיפשרה לפרויקט לצאת אל הפועל. מתוך פרויקט זה קמו פרויקטים נוספים בהקשר של המלחמה, כמו סיוע לנשות מילאומניקים חרדים והכשרות לנשים חרדיות בשיתוף משטרת ישראל.
אנו פועלות גם בערוצים הרגילים שלנו, בהכשרת השטח למנהיגות נשית חרדית. ראינו את התוצאות בבחירות המקומיות כשלראשונה רצו 14 נשים חרדיות למועצות הערים ושתיים נכנסו בפועל.
קצת לפני תחילת המחזור השביעי של תוכנית הנבחרת, עתודת מנהיגות חרדיות, אנו עוצרות כדי להביט אחורה על מה שעשינו, ולהתפלל שלא נצטרך יותר לפעול בנסיבות האלה.
אנו מתפללות לשיבתם הביתה במהרה של כל חטופינו, לשלומם של חיילי וחיילות צהל ולרפואתם של הפצועים. כאמא לשלושה לוחמים בצהל, אני רוצה לשלוח חיבוק לאמהות החיילים באשר הן.
אסתי שושן,
מייסדת ומנכ"לית נבחרות

האם שרה שנירר הייתה פמיניסטית?

"היכן המנהיגות שגדלו מספסלי בית יעקב?…מורות יש קרא עוד...

"היכן המנהיגות שגדלו מספסלי בית יעקב?…מורות יש לנו ועליהן גאוותנו, אולם כיום אין באפשרותנו להסתפק במורות בלבד, מנהיגות דרושות לנו, מנהיגות לאישה האגודאית, שתעמוד בפרץ ובראש הנשים הדתיות." (דוד זריצקי , בית יעקב: ירחון לענייני חנוך ספרות ומחשבה, תשכ"א, 1961).

כיום, משפט כזה בוודאי שלא היה עובר את הצנזורה של העיתונות החרדית, אך עדיין דרושות לנו מנהיגות חרדיות:
אאוטסיידריות, פורצות דרך, כאלו שהן תמיד שנויות במחלוקת, עקשניות או חצופות. לא באמת משנה להן איך תבחרו לכנות אותן.

כזו הייתה שרהל'ה שנירר מייסדת בית יעקב, (האישה הנחושה הזו שניכסנו ללוגו של נבחרות ומאז היא מביטה בנו בעין בוחנת), שנולדה בדיוק החודש לפני 139 שנה בעיר קרקוב שבפולין. בהשראתה החלטנו לחזור אחורה בזמן ולהתחבר לקולות ולצלילים שמלווים את הנשים החרדיות שמעיזות לא ללכת בתלם, אלא מעדיפות לסלול דרכים הרפתקניות יותר.

 

ובהצצה אל מאחורי הקלעים:

מצולמות: אסתי שושן, מנכ"לית נבחרות, פנינה פויפר מנכ"לית ארגון הציבור הממלכתי חרדי ואביגיל היילבורן מייסדת לא תשתוק.
הפקה ראשית : נבחרות.
על תסריט הבימוי והעריכה:פיקסל ציפי בלומנטל האישה והאגדה, עם המוח הקודח והיצירתי.
הפקה בפועל: רעיה מרי מנהלת הפרוייקטים שלנו.ייעוץ: תרצה בלוך אשת האשכולות והלב של נבחרות. צילום:קריאטופ- רבקה טאובר המוכשרת והמופלאה.תחקיר: אפרת אנקונינה.סטיילינג: אודליה איש- צבע לחיים, אפרת אנקונינה. ותודיתינו למתנדבות: יעל ינאי טובה בוריה ועוד רבות וטובות שתמיד נמצאות הכן לסייע.

תעסוקת נשים חרדיות – לא מה שחשבתם!

שיעור תעסוקת הנשים החרדיות עלה בשנה האחרונה בצורה משמעותית קרא עוד...

שיעור תעסוקת הנשים החרדיות עלה בשנה האחרונה בצורה משמעותית, נתון שאומנם מעיד על צמיחה ועל תהליך חיובי, אך מסתיר בחובו גם נתונים בעיתיים. נשים חרדיות רבות משמשות כמפרנסות ראשיות או יחידות במשפחתן כשנטל כלכלת הבית מוטל על כתפיהן באופן בלעדי. אסתי שושן, מנכ"לית נבחרות, התראיינה לאחרונה ביומן הבוקר של גלי צה"ל ודיברה על הסוגייה הבוערת: ניצול העובדות החרדיות המועסקות בתחומי ההוראה. לדברי אסתי, עקב הסללה ממושכת של נשים חרדיות רבות למקצועות החינוך, למעסיקים "קיים כר פורה לניצול" וכך "נשים רבות המועסקות בהוראה סופגות פיטורין מדי שנה".
שושן, טענה שעל אף שכיום קיימים אפיקים נוספים ללימודי מקצוע לתלמידות הסמינרים הם לא בהיקף הנדרש לשינוי כמות ההיצע של המורות והגננות לעומת הביקוש הקיים בשוק.
הנתונים מראים על כך גם נשים חרדיות שמועסקות במקצועות רווחים כמו ההיי-טק מרוויחות פחות באופן משמעותי ביחס לעמיתותיהן היהודיות החילוניות, וזאת עוד בלי לדבר על כך ששוק העבודה הישראלי לא מותאם לאימהות, דבר שמכביד על נשים חרדיות שהופכות לאימהות בגיל צעיר יחסית.
אז מה נדרש כדי לשפר את איכות התעסוקה של הנשים החרדיות?

כתבו לנו בתגובות!

תמונה ראשית: באדיבות מגזין לאישה

אקטביזם חרדי חי ובועט

"הפרשייה הזו טילטלה את אמות הסיפין בתוך המגזר קרא עוד...

"הפרשייה הזו טילטלה את אמות הסיפין בתוך המגזר החרדי", אומרת אסתי שושן, מנכ"לית נבחרות, בראיון אתמול בבוקר ברדיו תל אביב, "חיים ולדר הוא בשר מבשרה של היהדות החרדית, הספרים שלו נמצאים בכל בית חרדי".
דברים אלו נאמרו בעקבות גל האקטביזם ששטף את החברה החרדית. להזכירכם, הסופר ולדר בחר להתאבד בעקבות פרסום החלק השני של התחקיר שנעשה עליו בעיתון הארץ.בתחקירים הוצגו עדויות על אונס ותקיפה מינית של 3 נשים שחלקן היו קטינות באותה עת, וכן פורסמה הקלטה שלו שבה הוא מצהיר כי ישים קץ לחייו אם הדברים יתפרסמו. בחירתו של ולדר לשים קץ לחייו ובעקבותיו המקרה הקשה של שפרה יוכבד הורביץ, יצרו גל ספונטני של מאבק תמיכה למען נפגעים ונפגעות בחברה החרדית, מעיין תנועת מי טו חרדית.

המראיינות,עינב גלילי ואור ישראלי, התעניינו מאוד בשינוי החד שחל בחברה החרדית, ועל כך ענתה אסתי כי למעשה לא מדובר באירגון מסויים אלא "מדובר בכל מיני יוזמות של אקטיבסטים חרדים… השטח מדבר ועושה את שלו, ויוצר את השינוי".
המראיינות הביעו את הקושי לאנשים מחוץ למגזר לעקוב אחר המהלכים שחולפים על מגזר, במענה לכך השיבה אסתי: "יש הרבה אפשרויות לדעת מה קורה בתוך המגזר החרדי בעיקר לעקוב ברשת אחרי כותבים וכותבות חרדים ברשת".
לסיום אמרה אסתי: "בני אדם צריכים תמיד טרגדיה גדולה כדי להפנים דברים, הכל השתנה ברגע שהוא התאבד, אבל הכל באמת השתנה כשהקורבן שלו שפרה הורביץ ז"ל התאבדה. אז זה קיבל שם, אז זה קיבל פנים. זה מאוד מצער שהיה צריך לקרות דבר כזה".

לשמיעת הראיון המלא לחצו על ה-play.

משבר ולדר

04/01/2022 ב' שבט תשפ"ב  מה הוביל להתאבדותו של ולדר על קרא עוד...

04/01/2022

ב' שבט תשפ"ב

 מה הוביל להתאבדותו של ולדר על קבר בנו?

פרשיית חיים ולדר הסעירה את הקהילה החרדית בישראל, ואדוותיה של הפרשה הגיעו גם אל יהדות התפוצות. הכל החל  בשבועות האחרונים, בתחקיר שפורסם אודותיו בעיתון "הארץ". על פי התחקיר ולדר הסופר, המחנך הדגול והנערץ אנס לכאורה ילדה בת 12 ופגע מינית בעוד 2 נשים נוספות וזאת במסגרת נגישותו הרבה לנשים ונערות בעבודתו במחלקת הרווחה בעיריית בני ברק. בתחילה ניסה ולדר להמשיך בחייו כרגיל וכך גם עשו כלי התקשורת החרדיים. מאומה לא פורסם אודות החשדות נגדו בעיתונים החרדיים המקומיים ואף תחנת הרדיו החרדית שבה ולדר נתן תוכנית שבועית, שידרה בשבוע שלאחר מכן תוכנית מוקלטת בהגשתו של ולדר, באופן זה עשו אנשי התקשורת החרדיים ניסיון להסתיר את המידע מפני הציבור החרדי שלא מנוי על עיתון "הארץ", (עיתון שקהל הקוראים הוא בעיקר קהל יהודי חילוני עם נטייה לשמאל הפוליטי).יתר על כך, נחשפה גם הודעה של חבר הכנסת פינדרוס ממפלגת יהדות התורה, אשר שלח ברכת "חזק ואמץ" לולדר עם פרסום התחקיר. כאן נחשף שוב האופן המביש שבו הנהגה רקובה מצופפת שורות על מנת לחפות על אחד מחבריה שסרח. 

ברגע שתנועת נבחרות זיהתה את המגמה המסוכנת הזו, התחלנו לפעול באינטנסיביות להעלאת המודעות לפרשייה הזו. מנכ"לית הארגון אסתי שושן ופעילת הארגון ואשת התקשורת אפרת שוקרון התראיינו בתקשורת הכללית והתריעו על השתיקה והניסיון להסתיר את החשודות מעיני הציבור. כמו כן פעלנו לפרסם את התחקיר ברשתות החברתיות.

יתר על כך, תנועת נבחרות בשיתוף פעולה עם ארגון "החרדים הממלכתיים", הפיצה עצומה הקוראת לרשות השניה* להשעות את ולדר מתפקידו עד לבירור החשדות נגדו. על החתומה חתמו כ-1500 איש בתוך 24 שעות מרגע  פרסום העצומה. לשמחתינו, המאבק הצליח וולדר הושעה מהגשת תוכניות רדיו.

נוסף על כך, ספריו הורדו מהמדפים ברשתות הגדולות ואף הוצאת ספרים ספרים בברוקלין החרדית הודיעו כי לא ימכרו יותר את ספריו. באותה עת הוסיפו להיערם 22 עדויות חדשות חלקן על פגיעות נוספות של חיים בנערות קטינות וחלקן על מעשים לא מוסריים של ולדר עם נשים חרדיות נשואות, ובית הדין של הרב שמואל אליהו (בנו של הראשל"צ מרדכי אליהו זצ"ל) פרסם הודעה על מקרים קשים של חוסר צניעות ומעשים לא ראויים שביצע,לכאורה, חיים ולדר ואשר גרמו לפירוקם של משפחות. ולדר נאלץ להודיע על פרישה מהחיים הציבוריים עד שיצליח לטהר את שמו ולהוכיח את חפותו.

"סוף דבר הכול נשמע"

ב27/12/2021 פורסם החלק השני של התחקיר של עיתון ופורסמה הקלטה של ולדר שבה נשמע שהוא מודה שניהל רומן במשך 6 שנים עם אשת איש והוא מצהיר כי אם הדבר יתפרסם הוא יתאבד. כמו כן הוא זומן גם לדיון בבית הדין של הרב אליהו. 

יום לאחר פרסום ההקלטה ב-28  בדצמבר, ולדר שם קץ לחייו ביריית רובה, בהיותו בבית העלמין בו טמון בנו. מעשה אלים ופוגעני המנותב לכאורה כלפי עצמו, אך בכך למעשה הוא שוב משתיק את הקורבנות ומונע מן האמת לצאת לאור.

התקשורת החרדית מנסה להסתיר את העובדה כי מדובר בהתאבדות ומוסתרים המניעים האמיתיים למעשיו. התקשורת החרדית בוחרת שוב לזרות חול בעיני ולא לחשוף את השלדים המרקיבים שבארון, אך בעידן הרשתות הציבור כבר לא קהל שבוי, ואנו נלחמות למען הנפגעות ברשתות החברתיות, כי כולנו #מאמינים_ לך ותודה לא-ל ש#הבושה_ עוברת_ צד.

 

הסיפור שטרם סופר

מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים ,והאם  מהפכת ה קרא עוד...

מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים ,והאם  מהפכת ה-metoo# חדרה למגזר?| כיצד נחשפו הבוטים שהגנו על חיים ולדר? | והשאלה הגדולה מכל-עד מתי תצליח קבוצת עסקנים אינטרסנטית לפעול כנגד הציבור במקום לעבוד למענו?|

כל התשובות בכתבתה של פנינה פויפר,  בשיחה מקומית.


"האירוע הזה הוא ענק בקנה מידה היסטורי ואת ההשלכות שלו עוד ילמדו בשנים הבאות." כך אומר צביקי פליישמן,  בכתבתה של פנינה פויפר, שפורסמה השבוע בשיחה מקומית. פליישמן פסיכולוג מקים ארגון "לא תשתוק", לא מתכוון להתפשטות הזן החדש של הקורונה-אומיקורון, אלא למהפכה השקטה שמתחוללת בחברה החרדית.

בכתבתה :"מהפכת מי טו הגיעה לעולם החרדי, והיא שינתה את הכללים",  פנינה פויפר נותנת סקירה מקיפה על התהליך שהתרחש בקרב מוקדי ההנהגה והתקשורת החרדית  מאז פירסום התחקיר על חיים ולדר. היא מתארת כיצד תחנת רדיו חרדית המשיכה לתת את הבמה לשידורים מוקלטים של איש חינוך שלכאורה תקף מינית קטינות וניצל אותן,  וכיצד בעקבות מאבק עיקש של פעילים חברתיים, הפצת עצומה שגרפה 1500 חתימות ביום אחד, וכן מאבק להעלאת מודעות ברשתות החברתיות ,חל המפנה שהוביל לפרישתו של חייים ולדר מעבודתו הציבורית, מחייו הפוליטיים ואף הובילו לסילוק ספריו מעל מדפי החנויות.

בכתבה עולה הטיעון כי הניסיון לצופף שורות בקרב ההנהגה החרדית ולהתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר לא צלחו, עקב שינויים שחלו בחברה החרדית. כעת ההחלטות לא מתקבלות רק ע"י צמרת המנהיגות החרדית והעסקונה בראשה, אלא  זרמים חברתיים תת קרקעיים מפלסים את דרכם למעלה, ומגיעים  עד החלונות הגבוהים, שם האנשים היושבים בראש כבר לא יכולים להתעלם מדעותיו של הציבור הנתון למרותם.

יתר על כך, אסתי שושן מנכ"לית נבחרות, סוברת כי נסיון הסרק שנעשה עם ראשית פירסום התחקיר להתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר חושפים מנהיגות פוליטית לא הגונה שמוכנה להקריב על מזבחה את ערכיה הבסיסים של החברה החרדית, ובלבד להמשיך ולהגן על אנשיה בכל  מחיר.

זה נשמע כל כך רחוק מהתדמית הצדקנית שבה פוליטיקאים חרדים התעטפו בה זמן ממושך, אך לא עוד!

מי טו החרדי בדרך, יש למה לחכות!

כל הפרטים המלאים בכתבתה של פויפר, למעבר לכתבה לחצו כאן

הפנתרות השחורות

8 באוקטובר 2021 מי הן הפמיניסטיות החרדיות שלא חוששות לדרוש קרא עוד...

8 באוקטובר 2021

מי הן הפמיניסטיות החרדיות שלא חוששות לדרוש ייצוג הולם בכנסת? 
מה הן עושות באו"ם, ומה חושבים עליהן ברחוב החרדי?

כל התשובות בכתבה שפורסמה השבוע בערוץ 13


לרגל יציאת הסרט הדוקומנטרי "אשת חיל" המתאר את התהוותה ופעילותה של תנועת נבחרות, תשומת הלב הציבורית מופנית אל התופעה המעניינת הזו של נשים פמיניסטיות חרדיות שלא חוששות יותר להשמיע את קולן.

"כולם חשבו שהשתגעתי אבל אני לא יכולה לשתוק יותר"

הכתבה על אסתי שושן ותנועת נבחרות בערוץ 13

(אסתי שושן, מתוך הסרט אשת חיל)

השבוע בתוכניתה של הילה קורח- מהדורת השבת, הופיעה כתבתו של אסף אופיר על מסעה של אסתי שושן, מנכ"לית נבחרות, במאבק לייצוג פוליטי של נשים חרדיות בכנסת ישראל ובמפלגות החרדיות. אסתי סיפרה על החברה החרדית המאופיינת בהנהגה גברית, בה נשים מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות. כשנשות תנועת נבחרות יוצאות למאבק שנמשך כבר 9 שנים, הן סופגות מטחי ביקורת צולבת, ונאלצות לשלם על כך מחירים כבדים: ילדיהם מודרים ממוסדות חינוך, קריאות נאצה מוטחות לעברן והן סופגות מתקפה גם ברשת וגם מחוצה לה.

פעילות נבחרות תולות פאשקוולים אודות זכותן להיבחר

פוליטיקה היא לא מקום לנשים חרדיות
"בשביל מה לך לעורר מהומות?" נשאלה אסתי שושן בראיון, ואל השאלה הזו מצטרפים רבים שרואים את המאבק הסיזיפי של נבחרות בדרך לשוויון הזדמנויות לאישה החרדית .
אבל חוש הצדק המפותח לא מניח לפעילות הארגון שלנו לשקוט על השמרים.
"חברה שהמנהיגות שלה היא גברית טהורה, משהו במנהיגות הזה לא טוב", טוענת אסתי, "אין שם שום נקודת מבט נשית, חומלת אכפתית, אימהית על עיצוב המציאות והמדיניות, כפי שהיא מנהלת כיום בחברה החרדית".

"תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם פמיניזם" (הרב בלוי, מתוך הכתבה של אסף אופיר, כאן 13.)

ארון הספרים היהודי נותר גם הוא מחוץ לתחום של האישה החרדית, אולי מתוך הרצון לשמר את הידע והכוח בידי הגברים החרדים ואולי מתוך פחד משינוי, פחד שמשמר את הנשים החרדיות בעמדת נחיתות מזה שנים רבות.

"אישה היא אישה, וגבר הוא גבר" מסביר בפשיטות הרב מרדכי בלוי, ויש לו גם הצעה לאסתי ולחברותיה לעשיית מעשים טובים בשעות הפנאי, בנוסף להדחת כלים והכנת שעורי הבית עם הילדים, שממטלות אלו אין להן פטור, לשיטתו.

הרב מרדכי בלוי, מגיב לתופעת הפמניזם החרדי

והוא מגביר בנו את התהייה, האם מישהו יתעשת שם בהנהגה?
האם מהכנסת ה-23 שיש בה את מספר הנשים מאז קום המדינה, תצא הישועה?

לא לכל השאלות הללו יש לנו תשובות, אבל כרטיסים להקרנת הסרט השבוע בסינמטק תל אביב נשארו לנו מעט, לחצו  כאן לרכישה, ההכנסות מוקדשות לקרן קופרו.

https://icredit.rivhit.co.il/payment/PaymentFullPage.aspx?GroupId=8bf2f4c0-4adb-49b4-8742-f3d34998a152

לכתבה המלאה  של ערוץ 13 לחצו כאן.

 

אסון מירון הבא- כאן מעבר לפינה!

בואו נדבר רגע על מוסדות חינוך חרדיים. כן, כן על תלמודי קרא עוד...

בואו נדבר רגע על מוסדות חינוך חרדיים.
כן, כן על תלמודי התורה ובתי יעקב לבנות.
חשבתם פעם על האם הם עומדים בתקני הבטיחות?
הרשו לי לגלות לכם שהתשובה היא שלילית.

לעיתים קרובות אני עומדת משתאה מול ה"חפריות" האיומה שבה מתנהלים העניינים, במוסדות חינוך חרדיים בכלל, ובתלמודי התורה בפרט.

חשבתם לרגע על הצפיפות האיומה השוררת באותם מוסדות חינוך?

איילת ג', אימא לארבעה, שבתה לומדת בבית יעקב יסודי בבני ברק, שיתפה אותי באירוע שארע ביום שישי האחרון, כשביקרה בבית הספר בו לומדת ילדתה. בעת שהצלצול המסמן את סיומו של יום הלימודים נשמע, נחשול אדיר של תלמידות נדחק החוצה במורד המדרגות. התלמידות סיימו את לימודיהן בעת ובעונה אחת כך שכל הילדות מהצוציקית הלומדת בכיתה א' ועד הבוגרת בכיתה ח' נדחקו אל גרם המדרגות, וזאת כאשר בכל שכבה יש עשר כיתות לימוד!
אם חברתי התקשתה להתמודד עם נחשול התלמידות והדחיפות מכל עבר, מה תעשה רבקהל'ה תלמידת כיתה א'?

ואם לא די בכך, גם אני הייתי עדה למקרה מצמרר. בתלמוד תורה שבו התחנך בני, עד לפתיחת שנה הלימודים הנוכחית, גן השעשועים הבני ברקי שימש כחצר משחקים לתלמוד התורה, וזאת כאשר גן השעשועים עצמו סמוך לכביש. למעשה, באופן שערורייתי, ניתן "אמון" בילדי הגנים הומדים בתלמוד תורה שהם לא ירדו אל הכביש, זאת כאשר הגננות עצמן יושבות על ספסל עם עין צופיה על הילדים בעודן ומשוחחות בינו לבין עצמן על ענייני דיומא.
אממה, בשעת הלימודים האחרונה של סיום הצהרון בעוד הילדים משחקים להנאתם בגן השעשועים, רץ אחד מן הילדים לכביש בזמן שראה את אחותו הצעירה שהגיעה לאסוף אותו מהגן.
האם אתם חושבים שהלקח נלמד?
שוב, לצערי, התשובה היא שלילית. גם כיום, בזמן אלול, הילדים משחקים בגן השעשועים המשמש כחצר משחקים, בעוד חצר התלמוד תורה קטנה מלהכיל את כמות תלמידיה.החצר עצמה דלה,ריקה ממתקנים המתאימים לילדי המכינה (ילדי גן חובה), ללא זכר לנדנדה או מגלשה, והיא משמשת בדוחק את תלמידי התלמוד תורה למשחק כדורגל.
לא רק בריכוזים החרדיים בעיות מעין אלו קיימות, לאחרונה גם הורים בבית יעקב בחיפה יצאו במאבק כנגד העירייה אשר מתעלמת ממצוקת המבנים והמקום, בעוד תלמידות בנות יעקב בחיפה סובלת מצפיפות קשה.

לדעתי, בעיית הבטיחות מורכבת משני היבטים:
ההיבט הראשון שממנו אוהבים להתעלם הוא שהתלמיד החרדי הינו לקוח שבוי. כן,לא נעים אבל זו האמת. ההנהלה לא צריכה להתאמץ על מנת לשווק את המוסד החינוכי להורים, משכך אין אפילו נלקחה מן ההורים היכולת לבוא בדרישות בסיסיות של בטיחות ותקינות.
הגורם השני,הינה ההזנחה מצד משרד החינוך,כביכול במקומות שבהם אין לימודי ליבה מלאה, אין גם, לכאורה, עילה לדאוג לרווחת התלמידים ולצרכים הבסיסיים.
בימים כתיקונם איני מתיימרת להיות נביאת זעם, אך במקרה זה אני נדרשת להשמיע קול שפוי. לא נעים, קצת צורם, אבל מתבקש.
התעוררו, לפני שיהיה מאוחר מדי!
צפוף אצלינו זה בטוח, אבל גם מסוכן!!

הכותבת: רעיה מרי,מנהלת אדמניסטרטיבית באירגון נבחרות,אמא לתמר שלמה ואברהם.

אמהות ונגישות

אמהות עם צרכים מיוחדים ואתגריהן.

כותבת: אסתר קרמר, פעילה חברתית חרדית למען אנשים עם מוגבלויות

תחנת האוטובוס עמוסה בבנות נרגשות עם גלגלי ים מנופחים, אמהות עם תיקים עמוסים בפירות חתוכים, שתיה וקרם שיזוף. כולן מחכות יחד לאוטובוס שתיכף מגיע ונוסע לחוף הים.
רק ילדה אחת עומדת בבנין הסמוך ומסתכלת על כולן, רוצה גם, ולא יכולה. אמא שלה, עם כסא גלגלים, ולא יכולה לעלות לכל ההסעות האלו, שלוקחות לים.
גם שבוע שעבר, שהיה טיול מטעם המתנ"ס הם לא נרשמו, כי האוטובוסים לא נגישים.
לטיולי משפחות היא מצטרפת, רק עם אבא והאחים, ואמא נשארת בבית, מנופפת להם לשלום.

כמוה יש עוד ילדות לאמהות עם מוגבלות, שמוותרות על הרבה יציאות עם אמא, שלא יכולות לעלות כמו כולם על האוטובוס ממודיעין עילית או ביתר אל הכותל המערבי או לביקור אצל סבתא מבני ברק. כל האוטובוסים הבינעירוניים לא נגישים לנכים.

התחבורה הציבורית הבינעירונית בארץ לצערינו אינה נגישה לאנשים עם מוגבלות, ופלח אוכלוסיה משמעותי שסובל מזה אלו אמהות חרדיות, אשר לא תמיד יש להן רכב ורשיון נהיגה, ובכל מקרה, המשפחה גדולה, וגם כשיש רכב מותאם, הוא לא בהכרח מותאם לגודלה של המשפחה…

ולא רק התחבורה, גם אתרי הטיול.
אתרי טיול רבים אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות, או שאין ציון האם הם נגישים, ואין כל דרך לברר. (וכך, גם אם אולי הם נגישים, אז מוותרים מראש)
כך גם ערבי נשים, פעילויות שונות, אטרקציות שמתחדשות בכל קיץ, פינות חי, הצגות ועוד.
אולי כדאי, כשמפרסמים טיול, אתר, אטרקציה, לציין האם זה נגיש לנכים, למען כל אותן משפחות?

נגישות חופי הרחצה אמנם סודרה, אך השבילים מגיעים רק כמעט למים, ומשם, ילדה קטנה לא יכולה לעזור לאמא להכנס לים, ואמא נשארת על החוף, בלי להכנס עם ילדתה, כמו כל האמהות. ולרוב היא כבר תוותר ותשאר בבית.
בכל חוף ים מוצבת סככה המיועדת לאנשים עם מוגבלות, אך מי שם לב לכך בכלל? היא סככה נוחה, עם גישה לעגלה וקרובה לשביל, ותמיד נתפסת ראשונה, וגם אם תגיע אשה על כיסא גלגלים לא יהיה לה מקום בסככה המלאה. ולא תוכל לבחור לעצמה סככה אחרת.

אחת הבעיות הגדולות הנוספות שנתקלת בהם אמא חרדית נכה בימים אלו זה קניות.
איזו אמא לא רוצה לצאת עם הבת שלה לקנות את הילקוט הראשון לכיתה א', או עטיפות ספרים תואמות למדבקות וגם ליומן?
בחנויות רבות יש מדרגות בכניסה, ובכלל, בעומס ערב תחילת שנה קשה להסתובב עם כסא גלגלים גם בתוך חנות נגישה. מדרגה אחת מספיקה אמנם לעגלת התינוק אבל בשביל כיסא גלגלים זה כמו קיר גבוה. אולי יבוא יום וחנויות יחזיקו רמפה מתקפלת שתסייע לנכים להיכנס. (יש כבר כמה חנויות חלוצות כאלו, זה לא יקר בכלל, וחשוב לספק שירות לכלל האוכלוסיה.)
לפעמים, אמא עומדת, יותר נכון יושבת, מחוץ לחנות, בחום של הקיץ ומחכה שהבת שלה תצליח למצוא את דרכה בין הקונות, ואולי היא תמצא קונה נחמדה שתשים לב ותעזור לה להרגיש קצת כמו כולן?

תמונה באדיבות: אסתר קרמר

קשה להיות אם גרושה חרדית. בימי הקורונה, זה הופך לסיוט

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה קרא עוד...

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

מאת: אסתי שושן 

גם בזמנים של שגרה, אימהות חרדיות גרושות מתמודדות עם אתגרים כפולים. הן לרוב צעירות, מטופלות בילדים ובעלות יכולות השתכרות נמוכות יחסית. יחד עם זאת, הן צריכות להילחם על הלגיטימציה הקהילתית ועל ניקוי הסטיגמות שמלוות את מעמדן. הקורונה מעמידה במבחן גדול את יכולות ההישרדות שלהן.

דבורה מדברת איתי בטלפון מביתה באחת הערים החרדיות. היא חסידת גור, גרושה בת 46, מורה, יועצת חינוכית וגרפולוגית, אמא לחמישה ילדים. "חיתנתי שניים מתוכם לבד", היא אומרת בגאווה. דבורה היא גם סבתא לשישה נכדים. היא בוחרת לצטט את דבריו של ה"פני מנחם", האדמו"ר הקודם מגור: "שואלים למה לא מברכים ברכת שהחיינו מתחת לחופה, ועונים בדרך מליצה כי יש פעמים שצריך לברך ברוך דיין האמת". כן, אותה ברכה שנוהגים לברך כששומעים שמישהו הלך לעולם שכולו טוב.

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

דבורה מנסה להסביר את התופעה. "המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי. האחריות מוטלת על האמא מאז ומעולם, האבא הוא מפרנס או לומד וכולם צריכים להשתחוות לו, הוא תופס את עצמו מקסימום כעוזר בגידול הילדים. אם הכלה או הבת שלי אומרות 'הבעל עזר לי', אני מייד מתקנת אותן: הוא לא עזר לך, זו אחריות שלו".

תרצה בלוך ממודיעין עילית, פעילה חברתית בארגון 'נבחרות' הפועל לקידום מעורבות של נשים חרדיות בשדה הפוליטי, יוצרת תוכן ומתרגמת, נשואה היום בשנית. היא ובעלה הנוכחי מגדלים יחד את חמשת ילדיה וארבעת ילדיו מנישואיהם הקודמים, ובת אחת משותפת. הגרוש של תרצה חי בחו"ל, מאז פסח הילדים לא נפגשו איתו, הוא לא הגיע לבקר וגם לא דאג שהם יגיעו אליו. כמו שתרצה מגדירה את זה, "האבא עבר למצב דוד". הוא בקשר טלפוני עם הילדים, אך כל הנטל הגדול של השהיה הממושכת בבית, תחת סגרים ובידודים, נופל עליה. "הילדים חווים תחושת נטישה קשה, אני מנסה כל הזמן להרגיע אותם", מסבירה תרצה בכאב.

ואולי יש לגברים חרדים שמתגרשים קושי מיוחד בקבלת האחריות ההורית כשהם ללא ה"עזר כנגדו"?  

"ככלל זה נכון", אומרת תרצה, "גבר חרדי צריך לעשות דרך עם עצמו כדי לקבל אחריות. יש תחושה שאומרים לגברים חרדים גרושים 'לכו תעשו ילדים חדשים. יש להם אמא שתגדל אותם, זה יפריע לך להתחתן'. יש גברים שפונים אלי במטרה למצוא שידוך, ומצהירים כנקודת זכות שהילדים לא אצלם. אבל אני יודעת גם על גברים שנלחמים על הילדים. יש אבות שנלחמים על גידול הילדים שלהם, כמו הבעל הנוכחי שלי, שהוא גרוש ואב לילדים מנישואין קודמים".

לאה מאיזור מודיעין, בת 32, גרושה ואמא לשלוש בנות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית בארגון חברתי. היא מספרת לי באושר שהתארסה לפני כמה שבועות לבחיר ליבה והם מצפים לסיום הסגר כדי לערוך חתונה. גם לאה מצאה את עצמה בשנה האחרונה לבד בחזית המשפחתית, תוך ניסיון להביא פרנסה ולשמור על השפיות. "יש תופעה של התנערות של אבות מהאחריות ההורית. הגרוש שלי מדבר על ניכור הורי, אבל זה אתה שבוחר לא להגיע ולא לראות אותם. מדובר באבות צעירים שלרוב אין להם עבודה מסודרת, הם במרדף אחרי החתונה הבאה. הם לא יכולים להיות במערכת יחסים בלי חתונה, זה מייצר לחץ אצלם והילדים נפגעים".

מערכות החינוך בחברה החרדית עובדות ברובן ב"מרחב קולי" בימי הקורונה. המורים והמורות מקליטים שיעורים, הילדים צריכים להתקשר למספר מסוים ולהאזין לשיעור. מתכונת זו היא קשה מאוד ליישום, יש בעיה במעקב אחר מילוי המטלות וכשמדובר על ילדים עם בעיות קשב וריכוז, זה הופך להיות מורכב פי כמה. האחריות החינוכית נופלת על האימהות.

שירה מרגישה מוצפת, בעיקר סביב הציפיות של מוסדות החינוך והביקורת שנשמעת כשהיא קורסת תחת הנטל. "מצפים ממני להתנהל רגיל כאילו יש שני הורים נוכחים. שאעקוב אחר הילדים במשימות הלימודיות, וכך אם הילדים לא מקפידים אז 'את לא הורה מתפקד'".

יפית סבורה שהקורונה למעשה העצימה את העדר האחריות ההורית שכבר היתה שם קודם. "במקרה שלי, הקורונה הרגילה את אבי ילדיי שהוא לא שולח את הילדים ללימודים. אם הם הולכים אליו בשלישי, אז הוא לא שולח אותם ברביעי. גם לימודים מקוונים הם לא לומדים. הוא לא לוקח אחריות על שום דבר שקשור ללמידה מרחוק. פעם אחת שלחתי לגרוש שלי לינק שידאג שהילדה תכנס למבחן וכלום. החלטתי לשחרר, שיהיה אבא בדרך שלו, בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל הבנתי שיש גבול ליכולת שלי להתערב ולהציב גבולות, שיגדל אותם בדרכו".

שירה מדברת על הנזקים הפסיכולוגיים הקשים של חיים תחת סגר ממושך, בלי אינטראקציות חברתיות עם נשים בנות גילה. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלצד מפירי החוק החרדים, יש המון אחרים שחיים תחת מגבלות הקורונה וסופגים גם את הנזקים הכלכליים והנפשיים של הסגר, גם את אחוזי ההדבקה הגבוהים באזוריהם וגם את השנאה המתגבהת כלפיהם ממי שרואים את כולם כמקשה אחת.

"הקורונה גרמה לי באופן אישי לחוסר ביטחון", מספרת שירה. "אני חצי וורבלית ממה שהייתי, הסגר הזה גרם לי לחוסר ביטחון, אני נמנעת ממפגשים ואני קולטת שאני מאבדת כישורים חברתיים, משהו קרה לי בראש. זו לא מי שהייתי. יש את מי שעשה לימון מהלימונדה, יש כאלה ששידרגו את עצמם, אבל אני לא מצליחה לצאת מהלופ כשהילדים איתי 24/7. אין לי ריכוז למפגשי זום, אני לא שם, הילדים כל הזמן סביבי, אני לא יכולה להתרכז בכלום. אם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא".

שירה מתארת את הקטסטרופה החברתית והנפשית, ה"קפסולות החברתיות" שיצרה המגיפה. "אני כמעט לא נפגשת עם אנשים בגילי, נגמר עידן החברות הקודמות, אני צריכה למצוא חברות חדשות. כל אחת בשנה האחרונה הסתגרה לעצמה, או עם הבעל שלה. אני נדחקתי הצידה. זה העמיק את הפער החברתי בין גרושות חד הוריות במשמורות משותפות ובמשפחות תומכות, לבין אלה שמתמודדות לבד".

בעל אברך, גרוש מפרנס

לצורך הכתבה דיברתי גם עם שני אבות חרדים גרושים, רציתי לשמוע מה יש להם לומר ואיך זה נראה מהעיניים שלהם. שניהם מגדירים את עצמם כאבות מעורבים שעושים הכל כדי לשהות עם הילדים ולספק להם את כל צרכיהם. יחד עם זאת, הם מודים שיש משהו בחינוך ובתרבות של הגבר החרדי הממוצע שמייצר את המצב העגום עליו מספרות האימהות.

מנחם, גרוש חרדי בן 30, מוכר בחנות בגדים, תולה זאת באי השוויון המגדרי המוטמע בעולם החרדי. "יש הגדרות של 'שר חוץ' ו'שר פנים'. אצלנו הדברים קורים באיחור גם בשורת השוויון. אם בחוץ אמירות כמו 'אני עוזר לאשתי' כבר מתקבלות בביקורת, אצלנו יש עוד דרך לעשות".

שלומי, גרוש חרדי בן 36, איש חינוך, מעלה נקודת מבט מעניינת. "נשים חרדיות רוצות בעל אברך ומוכנות לעשות הכל בשביל זה, אבל פתאום כשמתגרשים, הן צריכות אותו עובד ומפרנס יפה. זה לא עומד במבחן המציאות".

"תארי לך גבר חרדי שיש לו 4 בנות בתיכון ויסודי", הוא מנסה להסביר את תופעת העדר האחריות ההורית של גברים גרושים סביב המטלות הלימודיות, "הן יושבות ועושות שיעורים במרחב הקולי, יש לו איך לעזור להן? אין לו מה לעשות איתן. גם אם יש לו כסף. הוא יודע להסביר להם פרבולה? הגבר החרדי הגרוש מרגיש מטומטם ליד הבנות שלו. כשהוא נשוי, יש לו את המעמד שלו ואת תחום האחריות המקובל של לימוד תורה או פרנסה. אבל כשהוא מתגרש וצריך להידרש לבית וילדים, הוא הופך להיות נכה."

 

את הכתבה במקור, ניתן לקרוא – כאן.