Category - מהתקשורת

כשרבקה רביץ אמרה :אני רוצה"

בדבריה התייחסה למאבק תנועת 'נבחרות' לקידום נשים חרדיות קרא עוד...

כשרבקה רביץ אמרה: אני רוצה"
רבקה רביץ, הרל"שית החרדית של הנשיא ראובן ריבלין, מגיבה לראשונה לסערה שפרצה בעקבות הריאיון ב'ידיעות האחרונות', בו צוטטה כמי שרוצה להיות חברת כנסת במפלגה חרדית, מסבירה ומבהירה: "לא אעשה שום דבר שהוא נגד מועצת חכמי התורה". בראיון ל'ידיעות אחרונות' אמרת שהיית רוצה להיות הח"כית הראשונה ב'יהדות התורה', למה?
"אסביר לך למה. אני שמחה שיש לי את ההזדמנות להסביר למה התכוונתי, ב'ידיעות' לצערי לא הובנתי מספיק טוב. אמרתי שאני לא אהיה בחיים ח"כית בפלטפורמה לא חרדית, לא אעשה בחיים שום דבר שהוא נגד מועצת חכמי התורה או מועצת גדולי התורה, או רב כל שהוא או אפילו נגד חברי הכנסת שלנו.
"ועל כן אם אני לא אעשה בחיים דבר כזה, האופציה היחידה שלי להגיע למקום ההשפעה שאני מאוד מאמינה בו היא על ידי להיות ח"כית ב'יהדות התורה', כרגע זה לא הפרק, יום אחד אולי יקרה משהו והם יצטרכו…"
בדבריה התייחסה למאבק תנועת 'נבחרות' לקידום נשים חרדיות לקדמת הבימה הציבורית, אך הבהירה כי אינה מזדהה אתו משום שאינה מוכנה לצאת נגד הרבנים.
"אני מבינה את מי שנאבקות על זה בפומבי, אבל אני לא אוהבת את ההתרסה. בהרבה מובנים הן עושות את זה גם בשבילי ובשביל אחרות, אבל אני בנקודה פריווילגית, אולי אפילו מפונקת, שיכולה להגיד שאני לא אוהבת את זה כי זה נגד הממסד.
"אני חרדית גאה ומיינסטרימית ומוכנה לשלם את המחיר עבור זה. למשל, הייתי רוצה שהילד שלי ילמד מתמטיקה ואנגלית ברמה יותר גבוהה, אבל בגלל שאני חרדית מיינסטרימית אני שולחת אותו לחיידר הרגיל"."
"רביץ נשאלה מה תעשה כשתיכנס לכנסת. "קודם כל אני אשנה את שעות הפעילות בכנסת. המליאה מתחילה בארבע אחר הצהריים עד אמצע הלילה כי בעבר הח"כים עבדו בעבודה נוספת, לרוב כרואי חשבון ועורכי דין, וכל המנגנון הותאם עבורם. היום חברי כנסת הם רק חברי כנסת, אבל דורשים מהם לעבוד בערב ובלילה במקום להתחיל דיונים ב־11 בבוקר ולהגיע בשעה הגיונית.
"מהלך כזה גם היה מגביר את השוויון. גם לגברים מגיע לראות את המשפחה שלהם ולא לפגוש את הילדים רק בשבת. למה זה לא שונה עד היום? כי אין מספיק נשים אז נקודת המבט הזאת לא קיימת. חוץ מזה, אם אישה תעלה הצעה כזו, יחשבו שהיא מחפשת הקלות, לא יבינו שהיא מייצרת מנגנון שמיטיב עם כולם."
נציין כי תנועת נבחרות מעולם לא "יצאה נגד רבנים" וכאשר רביץ בוחרת להשתמש בטרמינולוגיה הזו, אנו רואים זאת / יש כאן נסיון להשחיר את פניהן של נשים שהציפו את הנושא לסדר היום וגרמו ליצור תודעה שמאפשרת קיום ראיון פורץ דרך כמו שלה.

קישור לכתבה בנושא באתר YNET

קישור להבהרה שמסרה באתר החרדי "כיכר השבת"

"מה שרואים כיום זה לא המראות של החברה החרדית"

על רקע העימותים האלימים, מובילי דעת קהל צעירים במגזר קרא עוד...

על רקע העימותים האלימים, מובילי דעת קהל צעירים במגזר מסבירים כיצד הגענו עד הלום, מצביעים על הטעויות של הממשלה ושל הציבור שלהם, ומציעים דרכים לאחות את השבר

אילנה שטוטלנד 26/01/2021 11:10

"האווירה קשה מאוד ומתסכלת", מודה יהודה אייזיקוביץ, 42, מסבירן חרדי העוסק בחיבור בין התקשורת הישראלית למרואיינים חרדים, מהעיר אלעד, יומיים אחרי העימותים האלימים בבני ברק בין המשטרה למתפרעים חרדים. "מצד אחד אנחנו רואים מחזות מבישים שלא משקפים את כלל הציבור וידינו קשורות, אנחנו לא יכולים לקחת את החוק לידיים ולנהל את המערכה מול אותם פורעים שנמצאים ברחובות. מצד שני, בתקשורת מוצגות ההתפרעויות כמשהו כלל־חרדי, מה שמוציא את רוב הציבור השקט, המיינסטרים החרדי, בצורה לא טובה שלא באשמתו. יש שיח ער מאוד בכל הקבוצות לגבי מה שקורה".

"רוב המגזר החרדי נרתע ממראות של שריפת אוטובוס או שריפת פחים", מוסיף מלך זילברשלג, 24, אושיית רשת ואיש ניו מדיה מהמגזר החרדי. "חברי הקבוצה הזאת ששרפה את האוטובוס היא לא בני־ברקים אופייניים, הם טרמפיסטים. הם אנשים שהגיעו לשם כי הבינו שיש שערוריות בבני ברק ורימוני הלם. מה שרואים כיום זה לא המראות של החברה החרדית".

"זו תמיד הייתה טעות להסתכל על המגזר החרדי כמקשה אחת, ולאור אירועי הימים האחרונים ההבנה הזאת מתחדדת", אומרת גם אסתי שושן, 43, מייסדת ומנכ"לית "נבחרות" – תנועת נשים חרדיות, מראש העין. “מדובר בעיקר בכשל גדול של המנהיגות הפוליטית החרדית, גם המנהיגות המוניציפלית החרדית. האוטונומיות המוניציפליות הקטנות קרסו, וזה נראה שאין מי שמתכלל את האירועים והאתגרים שיש בשטח. החברה החרדית חרתה על דגלה את נושא החינוך וסביב זה קרו ההתפרצויות האלימות האחרונות – סביב פתיחה או סגירה של מוסדות חינוך – אבל משהו בשיטה החינוכית חייב להשתנות. אם המדינה תמשיך ותיתן את העצמאות המוחלטת למערכת החינוך החרדית ללא סיפוק אלטרנטיבה חינוכית, אנחנו נמשיך לראות מראות כאלה, שרק מציפים חולי עמוק שנמצא מתחת לשטח".

אסתר שושן (צילום: מאיר אליפור)
אסתר שושן (צילום: מאיר אליפור)

"האווירה מאוד קשה", טוענת גם אפרת פינקל, 27, כתבת פרלמנטרית בעיתון החדשות "בקהילה", מירושלים. “הרבה חרדים שיש להם קשר עם המגזר החילוני מדווחים כבר כשנה על תחושות לא נעימות: אנשים שמתרחקים מהם במשרדים, בחנויות. מיתגו את כולנו כמפיצי מחלות. מצד אחד יש בושה שהדבר הזה קורה והמראות האלה יוצאים מתוכנו, אבל מצד שני יש תחושה ברורה שהתגובה של המשטרה מאוד לא מידתית. אם למשל התגובה הזאת הייתה מופנית לציבור הערבי, הרבה ארגונים של זכויות אדם היו מתקוממים".

התסכול גדל

לדברי אייזיקוביץ, המתפרעים אינם כאמור מייצגים את כלל הציבור החרדי. "התופעה הזאת של נערי שוליים שמסתובבים ברחובות מוכרת", הוא אומר. "יש רחובות בבני ברק שאזרחים לא נכנסים אליהם מהפחד מאותם נערים. רשויות הרווחה לכאורה היו אמורות לטפל בהם, אך כנראה שלא נעשה מספיק. זאת בנוסף לאותם אלפי נערים שמושבתים בביתם, משועממים, נטולי תעסוקה. השילוב הזה יוצר את המראות שאנחנו רואים בבני ברק. הציפייה מראש העיר היא לנהל את האירוע, אבל זה דבר שלצערנו לא מתבטא בשטח מספיק. בסופו של דבר אנשים חפים מפשע נפגעים, האנדרלמוסיה נמשכת, והאירוע הזה לא מנוהל נכון".

מה הוביל לנקודת הרתיחה הזו?
שושן: "זה כמו חבית אבק שריפה שמתחממת כבר קרוב לשנה, שנמצאים בה המון גורמים נפיצים שהיו שם כבר קודם. בגלל היעדר אלטרנטיבות חינוכיות יש הרבה נוער שוליים, אבל הוא לא האחראי הבלעדי למה שקורה, אלא גם מערכות חינוך שלא תפקדו ויצרו עוד גל של נשירה גלויה וסמויה. במקום מנהיגות אנחנו רואים רסיסי מנהיגים עם החלטות שמובלות על ידי ההמון ולא על ידי גורמים אחראיים. הדבר הנוסף בעיני זו ההסכמה שבשתיקה שהמדינה נותנת להתנהלות הזאת עוד לפני הקורונה בשם אינטרסים פוליטיים. בתוך החברה החרדית, הגורמים החזקים והמקורבים לשלטון יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בלי לשלם על זה מחיר פוליטי. תוסיפי לכל המרכיבים האלה את שנת הקורונה שהורידה את כולנו מהפסים, קל וחומר את אלה שנמצאים בתוך ערים צפופות ובתים צפופים, והורים שאיבדו את היכולת להשגיח על ילדים בסיטואציה שנוצרה – וקיבלנו אנרכיה".

לנוכח עליית שיעור התחלואה במגזר, כיצד הייתם מצפים מהמשטרה שתנהג בסיטואציה הזו? היא חייבת לאכוף את החוק כדי למנוע הדבקה.

פינקל: "זה בסדר גמור להפעיל צעדים חוקיים, כמו לחלק דוחות. אבל לפעול באלימות, לפזר רימוני הלם ברחובות, לזרוע כל כך הרבה פחד והלם ברחובות בני ברק – שבה יש כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע ששומרים על ההנחיות בלי למצמץ ובצורה הדוקה – זה כבר לא נראה קשור להפרת הנחיות אלא לנקיטת קו נגד ציבור".

זילברשלג: "כשהרב של אדם חרדי, לא משנה מאיזה פלג, מחליט לפתוח את החיידר שבו הבן שלו לומד, ואז הוא רואה משטרה שמגיעה לסגור את המקום – אז הוא נזכר מי סגר בתי ספר ללימודי תורה בעבר, וזה מה שהוא חש כלפי משטרת ישראל. זה נשמע נורא, אבל זה מה שעובר לו בראש. הרב שלו אמר לו לשלוח את הילד לבית הספר, ולכן מבחינתו ההתאמה של ההנחיות היא רק לציבור הכללי ולא לחרדי".

אייזיקוביץ: "חובת המשטרה לוודא שהחוק מתממש, ומצד שני- המטרה הראשונה של המשטרה היא לדאוג לביטחון האזרחים. במציאות החוק לא נאכף על ידי המשטרה, ומצד שני התושבים חשים חוסר ביטחון מופגן כשהשוטר נוכח בשטח. אני, למשל, מלמד את הילדים שלי לברוח מהשוטרים כמו מאש, כי אני חושש מחוסר שיקול הדעת שלהם. מה שקרה בימים האחרונים היה מפגן כוח נטו שפגע באזרחים חפים מפשע ורק הגביר את התסכול ואת הפחד".

שושן: "אני מצפה מהמשטרה שתעשה הכל כדי שפחות אחים, אחיות, חברים וחברות שלי מהמגזר ימותו או יחלו קשה בקורונה, וכמובן שיעשו הכל נגד הדבקה של אחרים. חייבת להיות פה אכיפה, אבל היא יכולה להיעשות יותר בחוכמה, יותר בהיגיון. החלקים המתונים בתוך החברה החרדית כבר חודשים ארוכים משוועים להתערבות של גורמי האכיפה שיעשו את עבודתם. חשוב לזכור שיש קולות אחרים בתוך החברה החרדית, שהם הראשונים לסבול את נחת זרועם של הקיצונים".

לרבנים, שחלקם לא משתפים פעולה עם ההנחיות, היה חלק בזה?
פינקל: "לא. בן אדם חרדי לא מהרהר אחרי החלטות של רבנים. בציבור החרדי מאמינים שללימוד תורה של ילדים יש יכולת לשמור עלינו. ההוראה הגורפת של הרב חיים קנייבסקי לציבור הליטאי, שאני נמנית עמו, הייתה לסגור את תלמודי התורה. אחר כך שמעתי שחלק מבעלי מוסדות פנו אליו באופן פרטי והוא אמר להם שאם אפשר לפתוח תוך שמירת הנחיות, אז לעשות זאת כי זכות לימוד תורה היא גדולה. מבחינתנו, חינוך ולימוד תורה הם החיים עצמם, בתפיסה שלנו, לעצור את לימוד התורה ולפגוע בחינוך של הילדים – מפחיד ויכול להיות מסוכן כמו המגיפה.

לכן אם אפשר לדאוג שהילדים כן ישבו וילמדו, עם מסיכות, בקבוצות קטנות, בחללים פתוחים – אז רצוי וכדאי לעשות זאת. גם להורים החילונים קשה, אבל בציבור החילוני אפשר להפעיל לימודים בזום, יש יותר מחשבים. ואילו בציבור החרדי אלה ילדים שאם הם לא הולכים בבית הספר- אין לכל אחד מהם אפילו טלפון כשר. לכן מערך הלימודים בטלפון נתקל בהרבה מאוד קשיים, והמצוקה היא גדולה מאוד. לא ראיתי יוזמה של הממשלה לחלק טלפונים כשרים לילדים כדי שיוכלו ללמוד, לא ראיתי את המשטרה או את הממשלה אומרות: בוא ננסה לספק פתרונות לציבור הזה, לעזור לו".

זילברשלג: "הייתי לוקח את הרבנים לסיבוב בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק או בשיבא בתל השומר. בנוסף, הייתי  לוקח את ראש הממשלה ומקבלי ההחלטות לבית של אחותי בחיפה, שיושבת מאז הקורונה עם עשרה ילדים בבית. יתייחסו לנושא אחרת ברגע שיראו את זה. כל צד צריך יותר להבין את המורכבות של הצד השני. צריכה להיות יותר היכרות של הצדדים זה את זה".

שושן: "אני חייבת לציין את הממלכתיות וההתנהלות האחראית של הרבנים של ש"ס, שממש מהרגע הראשון אמרו שפיקוח נפש הוא מעל לכל, ואין שום התחכמות. מצד שני, אמר לי אתמול איזה רב ספרדי: 'הלוואי שיכולתי להגיד משהו, אבל האשכנזים לא יקשיבו לי'. אומנם יש קהילות שלמות שנתונות במצור הזה מאז שהכל התחיל ומשפחות ששומרות על הכללים, אבל יש כמה קהילות שמתחכמות וזו התוצאה".
אייזיקוביץ: "יש את אותן קבוצות בשולי החברה החרדית שמוגדרות אנרכיסטיות, ולמרות זאת יש להן רבנים שמנהיגים אותן, שהאמירה שלהם אמורה להשפיע. היה אפשר לצפות מהן בעת הזאת לקצת יותר אחריות".

סיר לחץ

איך מחזירים את העניינים לשליטה ומאחים את הקרע?
זילברשלג: "זה אפשרי להחזיר את העניינים לשליטה. זו האוכלוסייה הכי ממושמעת בעולם, כי חינכו אותה מגיל אפס להיות ממושמעת. אם ילמדו אותם להיות ממושמעים לחוק ואם יתאימו את החוק למה שהחיים דורשים – הם יהיו ממושמעים לחוק. אין להם דרישות מיוחדות, הם פשוט מבקשים שיהיו קשובים להם. אי אפשר ברגע אחד לסגור הכל, כי אז גם הילד יחפש את הבלגן מחוץ לבית. הפורטנייט שלו הוא להיות פיזית ברחובות בני ברק. אם יהיה פה מישהו אחד בוגר, שידע לדבר עם שני הצדדים, להבין מה הצורך של שני הצדדים ולפתור את הבעיה הזאת – אז הכל יסתדר".

אייזיקוביץ: "האנשים המסוימים שיוצרים את הבלגן הזה – יש להם שמות, פנים, קטלוג חברתי. יודעים מיהם, לאיזה קבוצות הם שייכים. למשטרה אמורים להיות המשאבים כדי לאתר אותם ולטפל בהם באופן נקודתי, ואז אין לך את הגפרור שמדליק את המדורה".

שושן: "אנחנו נמצאים בכאוס גלובלי. ככל שאנשים נשארים יותר זמן בסגר, יש לזה השפעות פסיכולוגיות, כלכליות ובריאותיות. בחברה שאין בה נטפליקס או סמארטפון לברוח אליו, כנראה שסיר הלחץ משמעותי יותר. אפשר יהיה לפתור את זה אם ההנהגה הפוליטית תנסה לחבר אליה את ההנהגה הרבנית, שבסופו של דבר היא זו שנותנת את ההוראות. כמו שהם יודעים להביא ציבור שלם לקלפיות ועושים זאת דרך גיוס הרבנים וראשי קהילות, צריך להיות מבצע מהסוג הזה בהקשר הנוכחי. אני מתפלאת איך זה לא נעשה עד היום".

צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ

לקריאת הכתבה המלאה

להורדת הכתבה בגרסה הכתובה:

חלק 1

חלק 2

קשה להיות אם גרושה חרדית. בימי הקורונה, זה הופך לסיוט

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה קרא עוד...

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

מאת: אסתי שושן 

גם בזמנים של שגרה, אימהות חרדיות גרושות מתמודדות עם אתגרים כפולים. הן לרוב צעירות, מטופלות בילדים ובעלות יכולות השתכרות נמוכות יחסית. יחד עם זאת, הן צריכות להילחם על הלגיטימציה הקהילתית ועל ניקוי הסטיגמות שמלוות את מעמדן. הקורונה מעמידה במבחן גדול את יכולות ההישרדות שלהן.

דבורה מדברת איתי בטלפון מביתה באחת הערים החרדיות. היא חסידת גור, גרושה בת 46, מורה, יועצת חינוכית וגרפולוגית, אמא לחמישה ילדים. "חיתנתי שניים מתוכם לבד", היא אומרת בגאווה. דבורה היא גם סבתא לשישה נכדים. היא בוחרת לצטט את דבריו של ה"פני מנחם", האדמו"ר הקודם מגור: "שואלים למה לא מברכים ברכת שהחיינו מתחת לחופה, ועונים בדרך מליצה כי יש פעמים שצריך לברך ברוך דיין האמת". כן, אותה ברכה שנוהגים לברך כששומעים שמישהו הלך לעולם שכולו טוב.

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

דבורה מנסה להסביר את התופעה. "המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי. האחריות מוטלת על האמא מאז ומעולם, האבא הוא מפרנס או לומד וכולם צריכים להשתחוות לו, הוא תופס את עצמו מקסימום כעוזר בגידול הילדים. אם הכלה או הבת שלי אומרות 'הבעל עזר לי', אני מייד מתקנת אותן: הוא לא עזר לך, זו אחריות שלו".

תרצה בלוך ממודיעין עילית, פעילה חברתית בארגון 'נבחרות' הפועל לקידום מעורבות של נשים חרדיות בשדה הפוליטי, יוצרת תוכן ומתרגמת, נשואה היום בשנית. היא ובעלה הנוכחי מגדלים יחד את חמשת ילדיה וארבעת ילדיו מנישואיהם הקודמים, ובת אחת משותפת. הגרוש של תרצה חי בחו"ל, מאז פסח הילדים לא נפגשו איתו, הוא לא הגיע לבקר וגם לא דאג שהם יגיעו אליו. כמו שתרצה מגדירה את זה, "האבא עבר למצב דוד". הוא בקשר טלפוני עם הילדים, אך כל הנטל הגדול של השהיה הממושכת בבית, תחת סגרים ובידודים, נופל עליה. "הילדים חווים תחושת נטישה קשה, אני מנסה כל הזמן להרגיע אותם", מסבירה תרצה בכאב.

ואולי יש לגברים חרדים שמתגרשים קושי מיוחד בקבלת האחריות ההורית כשהם ללא ה"עזר כנגדו"?  

"ככלל זה נכון", אומרת תרצה, "גבר חרדי צריך לעשות דרך עם עצמו כדי לקבל אחריות. יש תחושה שאומרים לגברים חרדים גרושים 'לכו תעשו ילדים חדשים. יש להם אמא שתגדל אותם, זה יפריע לך להתחתן'. יש גברים שפונים אלי במטרה למצוא שידוך, ומצהירים כנקודת זכות שהילדים לא אצלם. אבל אני יודעת גם על גברים שנלחמים על הילדים. יש אבות שנלחמים על גידול הילדים שלהם, כמו הבעל הנוכחי שלי, שהוא גרוש ואב לילדים מנישואין קודמים".

לאה מאיזור מודיעין, בת 32, גרושה ואמא לשלוש בנות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית בארגון חברתי. היא מספרת לי באושר שהתארסה לפני כמה שבועות לבחיר ליבה והם מצפים לסיום הסגר כדי לערוך חתונה. גם לאה מצאה את עצמה בשנה האחרונה לבד בחזית המשפחתית, תוך ניסיון להביא פרנסה ולשמור על השפיות. "יש תופעה של התנערות של אבות מהאחריות ההורית. הגרוש שלי מדבר על ניכור הורי, אבל זה אתה שבוחר לא להגיע ולא לראות אותם. מדובר באבות צעירים שלרוב אין להם עבודה מסודרת, הם במרדף אחרי החתונה הבאה. הם לא יכולים להיות במערכת יחסים בלי חתונה, זה מייצר לחץ אצלם והילדים נפגעים".

מערכות החינוך בחברה החרדית עובדות ברובן ב"מרחב קולי" בימי הקורונה. המורים והמורות מקליטים שיעורים, הילדים צריכים להתקשר למספר מסוים ולהאזין לשיעור. מתכונת זו היא קשה מאוד ליישום, יש בעיה במעקב אחר מילוי המטלות וכשמדובר על ילדים עם בעיות קשב וריכוז, זה הופך להיות מורכב פי כמה. האחריות החינוכית נופלת על האימהות.

שירה מרגישה מוצפת, בעיקר סביב הציפיות של מוסדות החינוך והביקורת שנשמעת כשהיא קורסת תחת הנטל. "מצפים ממני להתנהל רגיל כאילו יש שני הורים נוכחים. שאעקוב אחר הילדים במשימות הלימודיות, וכך אם הילדים לא מקפידים אז 'את לא הורה מתפקד'".

יפית סבורה שהקורונה למעשה העצימה את העדר האחריות ההורית שכבר היתה שם קודם. "במקרה שלי, הקורונה הרגילה את אבי ילדיי שהוא לא שולח את הילדים ללימודים. אם הם הולכים אליו בשלישי, אז הוא לא שולח אותם ברביעי. גם לימודים מקוונים הם לא לומדים. הוא לא לוקח אחריות על שום דבר שקשור ללמידה מרחוק. פעם אחת שלחתי לגרוש שלי לינק שידאג שהילדה תכנס למבחן וכלום. החלטתי לשחרר, שיהיה אבא בדרך שלו, בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל הבנתי שיש גבול ליכולת שלי להתערב ולהציב גבולות, שיגדל אותם בדרכו".

שירה מדברת על הנזקים הפסיכולוגיים הקשים של חיים תחת סגר ממושך, בלי אינטראקציות חברתיות עם נשים בנות גילה. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלצד מפירי החוק החרדים, יש המון אחרים שחיים תחת מגבלות הקורונה וסופגים גם את הנזקים הכלכליים והנפשיים של הסגר, גם את אחוזי ההדבקה הגבוהים באזוריהם וגם את השנאה המתגבהת כלפיהם ממי שרואים את כולם כמקשה אחת.

"הקורונה גרמה לי באופן אישי לחוסר ביטחון", מספרת שירה. "אני חצי וורבלית ממה שהייתי, הסגר הזה גרם לי לחוסר ביטחון, אני נמנעת ממפגשים ואני קולטת שאני מאבדת כישורים חברתיים, משהו קרה לי בראש. זו לא מי שהייתי. יש את מי שעשה לימון מהלימונדה, יש כאלה ששידרגו את עצמם, אבל אני לא מצליחה לצאת מהלופ כשהילדים איתי 24/7. אין לי ריכוז למפגשי זום, אני לא שם, הילדים כל הזמן סביבי, אני לא יכולה להתרכז בכלום. אם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא".

שירה מתארת את הקטסטרופה החברתית והנפשית, ה"קפסולות החברתיות" שיצרה המגיפה. "אני כמעט לא נפגשת עם אנשים בגילי, נגמר עידן החברות הקודמות, אני צריכה למצוא חברות חדשות. כל אחת בשנה האחרונה הסתגרה לעצמה, או עם הבעל שלה. אני נדחקתי הצידה. זה העמיק את הפער החברתי בין גרושות חד הוריות במשמורות משותפות ובמשפחות תומכות, לבין אלה שמתמודדות לבד".

בעל אברך, גרוש מפרנס

לצורך הכתבה דיברתי גם עם שני אבות חרדים גרושים, רציתי לשמוע מה יש להם לומר ואיך זה נראה מהעיניים שלהם. שניהם מגדירים את עצמם כאבות מעורבים שעושים הכל כדי לשהות עם הילדים ולספק להם את כל צרכיהם. יחד עם זאת, הם מודים שיש משהו בחינוך ובתרבות של הגבר החרדי הממוצע שמייצר את המצב העגום עליו מספרות האימהות.

מנחם, גרוש חרדי בן 30, מוכר בחנות בגדים, תולה זאת באי השוויון המגדרי המוטמע בעולם החרדי. "יש הגדרות של 'שר חוץ' ו'שר פנים'. אצלנו הדברים קורים באיחור גם בשורת השוויון. אם בחוץ אמירות כמו 'אני עוזר לאשתי' כבר מתקבלות בביקורת, אצלנו יש עוד דרך לעשות".

שלומי, גרוש חרדי בן 36, איש חינוך, מעלה נקודת מבט מעניינת. "נשים חרדיות רוצות בעל אברך ומוכנות לעשות הכל בשביל זה, אבל פתאום כשמתגרשים, הן צריכות אותו עובד ומפרנס יפה. זה לא עומד במבחן המציאות".

"תארי לך גבר חרדי שיש לו 4 בנות בתיכון ויסודי", הוא מנסה להסביר את תופעת העדר האחריות ההורית של גברים גרושים סביב המטלות הלימודיות, "הן יושבות ועושות שיעורים במרחב הקולי, יש לו איך לעזור להן? אין לו מה לעשות איתן. גם אם יש לו כסף. הוא יודע להסביר להם פרבולה? הגבר החרדי הגרוש מרגיש מטומטם ליד הבנות שלו. כשהוא נשוי, יש לו את המעמד שלו ואת תחום האחריות המקובל של לימוד תורה או פרנסה. אבל כשהוא מתגרש וצריך להידרש לבית וילדים, הוא הופך להיות נכה."

 

את הכתבה במקור, ניתן לקרוא – כאן.

בישראל 2021 עדיין רצות לכנסת מפלגות לגברים בלבד

26/01/2021 | יעל פינקלשטיין | נשים חרדיות עדיין לא יכולות קרא עוד...

| יעל פינקלשטיין |

נשים חרדיות עדיין לא יכולות להיבחר במפלגות שמתיימרות לייצג אותן ● גם במפלגות חילוניות המצב רחוק מלהיות שוויוני ● יוזמות לחקיקה שתשנה את המצב תקועות בגלל המשבר הפוליטי וגם כי לח"כים מש"ס ויהדות התורה אין אינטרס לפעול לשילוב נשים ברשימות

"אני מבקשת עזרה מהפוליטיקאים ומראשי המפלגות לשים את הנושא הזה על סדר היום בהסכמים קואליציוניים. יש פה מספיק מפלגות שהדבר חשוב להן. לאלימות הפוליטית כלפינו יש מחיר שמשלמות כל הנשים במדינת ישראל", כך קראה לחברי הוועדה לקידום מעמד האישה אסתי שושן – מנכ"לית תנועת "נבחרות" שפועלת לייצוג נשים ברשימות חרדיות.

הדיון נערך רגע אחרי פיזור הכנסת ה-23, בתחילתה של עוד מערכת בחירות, וביקש לבחון את החוקיות של רשימות שלא מאפשרות לנשים להתמודד במסגרתן. במציאות פוליטית מעורערת כמו שיש בישראל בשנתיים האחרונות, עם מערכות בחירות בזו אחר זו, יש דבר אחד בטוח: לפחות שתי סיעות בכנסת יהיו מורכבות גם בבחירות הקרובות אך ורק מגברים: יהדות התורה וש"ס.

מתוך הדיון אודות חוקיות רשימות ללא נשים בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, 6.1.2021

"יש מדיניות מכוונת וארוכת שנים שלא מאפשרת לנשים גישה למשאבים, לעיצוב המדיניות, למוקדי קבלת ההחלטות. המפלגות החרדיות לא משלבות נשים", אמרה שושן ל"שקוף" לאחר הדיון. "אין מנגנון בו אישה יכולה להתפקד למפלגה חרדית כלשהי כי המפלגות סגורות והנציגים נבחרים על ידי הרבנים. הנשים החרדיות לא מיוצגות ואף אחד לא יכול לשנות את המצב לטובתן. השערים סגורים".

הדרת נשים – נגד החוק?

המתנגדים לשלוב נשים ברשימות החרדיות עשויים לטעון כי להרבה מהנשים החרדיות זה כלל לא משנה, וכי הן ממשיכות להצביע לרשימות החרדיות בכל מקרה. אם הן מעוניינות להשפיע – יגידו – עליהן להקים מפלגה משלהן, ולא לכפות את השילוב במפלגות הקיימות. ניסיון זה, אגב, הוליד בעבר מפלגה בשם "ובזכותן", שלא עברה את אחוז החסימה.

"צריך לזכור שבמערכת השיקולים של בוחרת יש עוד שיקולים. גם בקרב ציבורים מאוד ליברליים הסוגיה של ייצוג נשים נמצאת בתחתית סדר העדיפויות," מסבירה אסתי שושן. "אני יודעת שיש המון נשים שמעוניינות לעשות את הצעדים האלה והן מחכות שהשערים יפתחו. הן לא רוצות להתמודד במסגרת מפלגה חילונית. זה לא מתאים לכל אחת וזה מזמן התקפות ודה-לגיטימציה. אישה חרדית שרוצה לשרת את הקהל שלה צריכה לעשות את זה בתוך מפלגות הבית – בשביל זה הן קיימות".

לדברי ד"ר יופי תירוש, משפטנית מאוניברסיטת תל אביב, "יש פה מאבק שליטה. הסטטוס קוו מאפשר לגברים לשמר את כוחם בקהילה ובמשפחה. ההצגה של הדברים כאילו הן יכולות לרוץ, ואף אחד לא עוצר אותן מלהתמודד במפלגות אחרות או להקים מפלגה של עצמן, היא מאוד מיתממת. הן חלק מהקהילה שלהן, הן שייכות אליה והדבר הכי לגיטימי זה לרצות להשתתף במסגרת פוליטית קיימת שמייצגת אותן, את בני זוגן ואת הילדים שלהן בכנסת. יש גם מימד לא קטן של צביעות בכך שמצד אחד הקהילה החרדית עוצרת את האפשרויות של נשים לפתח קול, כוח ומעמד, ואז לומר – אז בזה, בריצה לפוליטיקה, תהיי עצמאית. נראה אותך".

לפי הגורמים המשפטיים שהשתתפו בדיון שנערך בוועדה למעמד האישה, לא ניתן לפסול רשימות שמדירות נשים על פי חוק. עם זאת, לדברי תירוש, ניתן לפרש את החוק אחרת. "בסעיף 4 ל"חוק יסוד: הכנסת", נכתב שהבחירות צריכות להיות שוות. הן לא שוות כשמונעים מאנשים להציג את עצמם לבחירות רק בגלל שהם נולדו למין מסוים. זאת לא דמוקרטיה אם חצי מהציבור לא כשיר להיבחר".

לדבריה, "הסירוב של המפלגות לצרף נשים יישאר בעינו עד שהמדינה לא תקבל החלטה ערכית, עקרונית, שאי אפשר ליהנות ממנעמי השלטון – ליהנות מתקציבי מימון מפלגות, לשבת בראשות ועדות ומשרדי ממשלה – בלי להשתתף בהליך הדמוקרטי לפי עקרונות דמוקרטים. גזענות היא לא עקרון דמוקרטי, גם כשהיא גזענות נגד נשים".

אי שוויון חילוני

בעיית הייצוג חמורה וקיצונית במיוחד במפלגות החרדיות, אבל גם ברשימות של שאר המפלגות אחוז הנשים נשאר נמוך באופן קבוע. בבחירות לכנסת ה-23, אחוז הנשים במקומות הריאליים (המקומות הראשונים ברשימה שיש סיכוי גבוה יחסית שיבחרו לכנסת), ברשימות שאינן חרדיות, נע בין 13% ל-38% – הרבה פחות מאחוז הנשים באוכלוסייה.

לכנסת ה-23 נבחרו שלושים חברות כנסת שהיוו 25% מהפרלמנט. בהמשך, בעקבות התפטרות של שרים מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, הצטרפו ארבע חברות כנסת נוספות וכיום מספר הנשים בכנסת עומד על 34.

בעוד כשבוע וחצי יסגרו הרשימות שמתמודדות לכנסת ה-24, ולא נראה שאנחנו בדרך לשוויון מגדרי. נכון לעכשיו, מספר הנשים ברשימות, כפי שפורסמו עד כה, לא מתקרב אפילו לחצי מהמקומות הריאליים. בנוסף, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, יש רק שתי מפלגות שבראשן עומדות נשים: מפלגת הבית היהודי, שבראשותה עומדת חגית משה, ומפלגת העבודה שבראשה נבחרה לעמוד ח״כ מרב מיכאלי.

למי יש אינטרס, ולמי אין

בנוסף לדיון בוועדה למעמד האישה, ניסו חברות וחברי כנסת לקדם שינוי במצב הקיים באמצעות חקיקה שמתמרצת מפלגות לשלב נשים. הצעת חוק כזאת הוגשה בכנסת האחרונה על ידי ח"כים ממגוון סיעות – הליכוד, כחול לבן, ישראל ביתנו, יש עתיד, מרצ והרשימה המשותפת. על פי ההצעה מפלגות יקבלו תוספת של 15% למימון שהן מקבלות לקראת הבחירות לבחירות, אם יעמדו בתנאים הבאים: ברשימה יהיו לפחות שלוש נשים בכל עשירייה, 30% מתוך מספר המנדטים שקיבלה המפלגה בבחירות הקודמות יהיו נשים, ותשובץ אישה אחת לפחות באחד מחמשת המקומות הראשונים.

חוק דומה חל על הרשימות המתמודדות ברשויות המקומיות מאז 2014, ואכן בין הבחירות המקומיות שנערכו ב-2013 לאלה שהתקיימו ב-2018 עלה מספר הרשימות שלפחות שליש מחבריהן וחברותיהן הן נשים בשלושה אחוזים (וברשויות שאינן חרדיות – בשישה אחוזים). "זה הוביל את הרשימות להכניס את הנשים למקומות ריאליים. חקיקה משנה את המציאות", אומרת ד"ר מזל שאול, מנכ"לית עמותת כ"ן שפועלת לקידום נשים למוקדי קבלת ההחלטות. "התנאי להצלחה הוא שתהיה קואליציה חוצת מפלגות בנושאים המגדריים".

"המטרה היא להעלות את שיעור הנשים בפרלמנט בתפקידים ובמיקומים משמעותיים. הצעת החוק הזאת נוגעת בדיוק למטרה הזאת. בעיני היא הכיוון הנכון לתקן את המציאות", אמרה ל"שקוף" חברת הכנסת מיכל קוטלר וונש (כחול לבן), שחתומה על הצעת החוק. "המטרה היא להוביל לשוויון מגדרי מקסימלי – זה אמצעי זמני עד לקבלת שוויון".

לדבריה, הצלחה של הצעת חוק כזאת אפשרית – בממשלה מתפקדת. "אני חושבת שיש היתכנות להצעת החוק, אפילו היתכנות טובה, אבל היא אחת מתוך הרבה הצעות חוק טובות שלא התקדמו. אני רואה את זה כעוד סימפטום של ממשלה בלתי מתפקדת. מקווה שיחיו אותה בכנסת הבאה. זה חלק מהעצב הגדול על הכנסת הזאת".

אסתי שושן מ"נבחרות" לא בטוחה שהצעה כזאת תעבור. "יש לנו שישה עשר מחוקקים חרדים גברים, מספר לא מבוטל מחברי הכנסת, שיושבים בדרך כלל בקואליציה ויש להם כוח והשפעה. מבחינתם להצביע בעד ייצוג נשים זה אומר שמישהו מהם צריך לפנות את מקומו לאישה – אין להם אינטרס לעשות את זה".

מה קורה בעולם?

נכון לחודש אוקטובר 2020, ישראל נמצאת במקום ה-66 בעולם במספר הנשים בפרלמנט, ובמקום ה-25 מתוך 33 מדינות ה-OECD. במדינות רבות בעולם, בניגוד לישראל, קיימים חוקים שמחייבים ייצוג לנשים ברשימות שמתמודדות לפרלמנט. כך למשל מחויבות המפלגות בבלגיה וקוסטה ריקה בייצוג שוויוני לגמרי – 50% נשים ברשימה, בצרפת ב-49% ובספרד ב-40%, באופן שיהיו לפחות שתי נשים בכל חמישיה ברשימה. בקרואטיה ניתן תמריץ למפלגות שמשבצות נשים ברשימות: המימון שניתן על כל כל חבר או חברת מפלגה, גבוה עבור מועמדות נשים ב-10%.

.

המכון הישראלי לדמוקרטיה המליץ לוועדה למעמד האישה, לאמץ חוק שמאפשר הגדלה של מימון המפלגות לכל רשימה שתעמוד בכללים של שיבוץ של לפחות שלוש נשים בכל עשירייה, וכן לפחות אישה אחת באחד משלושת המקומות הראשונים. עם זאת, נראה שבמצב הפוליטי הנוכחי חוק כזה לא עתיד לעבור בקרוב – בטח שלא לפני שהכנסת תחזור לעבודה שגרתית.

"בחלום שלי אנחנו לא צריכות לדבר על זה בכלל", אומרת ח"כ קוטלר וונש. "ב-2015 עיתונאית שאלה את ראש ממשלת קנדה הנבחר ג'סטין טרודו למה הקבינט שלו מורכב מ-50% נשים. הוא אמר לה: 'בגלל שאנחנו ב-2015'. המשמעות של שוויון מגדרי היא להבטיח שיש מגוון של דעות סביב השולחן – שיתקבלו החלטות אחרי שישמעו דעות מגוונות. האמצעי לזה הוא שיהיה ייצוג לחמישים אחוז מהציבור גם בכנסת".

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך):

  • נבחרות נשים נוטות לקדם נושאים שחשובים לנשים, יותר מאשר נבחרים גברים. לכן, בלי מספיק נשים בכנסת, לא תהיה בהכרח מי שתצליח במאבק נגד אלימות מינית, על שירותי רפואה לנשים, על מניעת אלימות במשפחה ועל נושאים רבים נוספים.
  • לייצוג עצמו יש משמעות: ילדה שתראה הרבה נשים במוקדי קבלת ההחלטות, תוכל לדמיין את עצמה בתפקיד דומה, מה שעשוי להוביל לעליה במספר המועמדות לכנסת בעתיד.
  • המאבק לייצוג שוויוני הוא חלק ממאבק כולל לשוויון מגדרי ולמען חברה הוגנת וצודקת יותר, בה יש לכל אחד ואחת הזדמנות שווה להשפיע על המציאות

לקריאת הכתבה במקור – כאן

הזכות והחובה לבחור

אסתי שושן, מנכ"ל נבחרות, כותבת על התחושות לאחר הכנס: קרא עוד...

אסתי שושן, מנכ"ל נבחרות, כותבת על התחושות לאחר הכנס:
האמת שטרם ברור לי למי אני הולכת להצביע.
אבל כמה מסקנות ראשוניות ואזהרת טריגר, הן יהיו בעיקר חיוביות. מי שלא מסוגל לקרוא משהו חיובי על מתנגד פוליטי, זה הזמן לפרוש.
איתמר בן גביר למרות התדמית הכהניסטית הפרועה, הרשים אותי בשליטתו בחומר, ברוגע, בכנות, בפשטות ובאנושיות.
ממפלגת השלטון אין לי הרבה ציפיות, אבל ח"כ קרעי מייצג אותה היטב ומגיע מהחברה החרדית, חבל שלא מפעילים אותו יותר בקמפיין פנים חרדי.
ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן, מצליח להביא שיח חברתי, מורכב וכנה, למרות השתייכותו למפלגה שאין לי מושג מה היא רוצה לקדם.
מיכל צ'רנוביצקי שייצגה את העבודה, מכילה ידע בלתי נתפס על מערכות החינוך החרדי, מצב העובדים והעובדות החרדים אבל לא רק . חבל מאוד לעולם שהיא עדיין לא בכנסת.
שרון רופא אופיר ממפלגת קול הנשים, הביאה קול אחר, מאתגר ומנפץ את הנחות היסוד הפוליטיות הקיימות.
עידית סילמן מימינה, שהגיעה באיחור למעגל מצומצם יותר, היא אישה שצריכה לפתוח בית ספר למנהיגות פוליטית לנשים. היכולת שלה להתנהל ולהשאר רלוונטית לקהלים רבים היא מופלאה ומוצאת דופן.
תודה מיוחדת לכל הפאנליסטים שטרחו להגיע בימים טרופים אלה, להקשיב ולהשמיע.
תמיד מוזר לי לאחל בתחרויות בהצלחה לכולם, אאחל להם שיצליחו לעשות טוב לעולם איפה שהם נמצאים ומשפיעים.
תודות לשותפה לערב הזה פנינה פויפר וארגון הציבור הממלכתי חרדי.
תודה לפייני סוקניק, אביגיל היילברון, (תורה האב) נטע כץ, ציפי מנהיימר וגרשון מושקוביץ מתרבוס'.
תודה למנחה אגדית ומדוייקת, נעמה עידן, אין ספק שהיכולת שלך לייצר דיון לא פשוט, בין מתנגדים פוליטיים בערב בחירות, באווירה כייפית וטובה, זו יכולת אגדית.
תודה לרן בר יהושפט, על אירוח הכנס בפורום קהלת.
לדוד חיון, על מוזיקה שעשתה טוב על הלב.
לשמואל דרילמן ולאתר קו 400 על השידור החי מהכנס. (ניתן לצפות בלחיצה על התמונה)
ומכולן לחברותיי בנבחרות.
הילה לפקוביץ חסן, מפיקת על, ומרגיעה לאומית.
אפרת שוקרון, על היוזמה, ההנעה והאמונה בדרך.
לרחלי מורגנשטרן, יעל אלימלך, אסתר טברסקי, ציפי לוי וכל האקטיביסטיות שנמצאות איתנו תמיד בעשיה, במחשבה, ביוזמה ובתמיכה.
הלוואי שנבחר טוב.
ושנצא מהלופ.
לצפייה בכנס המלא, לחצו על התמונה.

פנתרות שחורות: לנשים החרדיות נמאס, אז הן החליטו לצאת למלחמה

דה מרקר 14.02.20 חגי עמית הנשים החרדיות הן אלה שמטפלות בבית קרא עוד...

דה מרקר 14.02.20 חגי עמית

הנשים החרדיות הן אלה שמטפלות בבית ובילדים ונושאות על גבן את עול הפרנסה המשפחתי, ולמרות זאת הן מופלות לרעה וממודרות ממוקדי הכוח החרדיים. קבוצה של נשים חרדיות החליטה לשנות את המצב, ומוכנות לשלם כל מחיר שיידרש. גם אם הוא כולל חרמות ונידוי

 

אחד מציוני הדרך במאבק הנשי לשוויון במאה ה–20 הוא הקרב שאליו יצאו לפני 50 שנה עשרות תחקירניות במגזין "ניוזוויק", שתבעו את מקום עבודתן על שאינו מאפשר להן לכתוב מאמרים, ומחייב אותן להישאר מאחורי הקלעים בזמן שהגברים מקבלים את הקרדיט. המאבק הזה הוא הדבר הראשון שבו אנחנו נזכרים כשאסתי שושן מספרת על ימיה כעיתונאית, ומבהיר עד כמה הקרב ששושן וחברותיה מנהלות נוגע לזכויות בסיסיות, שעבור מרבית הנשים בישראל הן דבר מובן מאליו.

"בזמנו כתבתי בעיתונות החרדית", מספרת שושן. "כמו חרדיות אחרות, עשיתי זאת בשם בדוי. שם העט שלי היה א.שושן. העורך אומר לך: 'אם את רוצה לכתוב במדור רציני ושגברים ייקחו אותך ברצינות — מוטב שלא יידעו שאת אישה'. לימים גיליתי שחלק נכבד מהגברים שכתבו סביבי במדורי הדעות, אם זה מנחם ואם זה יוסי, היו נשים. אף אחד לא תיאר לעצמו שנשים כותבות במדורי דעות. זה עורר אותי לחשיבה בכיוון המגדרי, מה מקומי כאישה, ולהבנה שאני נמצאת במעמד בעייתי".

גם אחרי שעתיים של ראיון, קשה לחבר בין האמירות של שושן, אסתר טברסקי, אפרת שוקרון, הילה חסן־לפקוביץ', תרצה בלוך ויעל אלימלך, לבין המראה שלהן. מי שיעצום את עיניו, יופתע לגלות כשיפקח אותן שמולו ניצבות נשים חרדיות מכף רגל ועד שביס. כולן אמהות לילדים, כולן בעשור הרביעי והחמישי לחייהן, כולן משתייכות לתנועת נבחרות, שמטרתה לקדם ייצוג של נשים חרדיות במוסדות השלטון — ולכולן כבר אין מה להפסיד. "עברתי דברים נוראיים", אומרת שושן. "חלקו על בריאותי הנפשית ועל טיב היחסים שלי עם ילדיי ועם בן זוגי. הכל מותר".

אפילו עצם הראיון הזה עלול לפגוע בהן. "אני הולכת לחטוף בכיף", אומרת בלוך. "בן הזוג שלי יזומן ללשכת הרווחה המקומית כדי להסביר את מעשי אשתו ההוללת. להתראיין ל–Markerweek זה מעשה וולגרי וחסר אחריות, והוא ייקרא להסביר אותו".

לא נראה שאתן מפחדות.

בלוך: "אני כן נפגעתי ובכיתי. נשלחו מכתבים לבית הספר של הבנות שלי, ובהם נכתב שאנחנו משפחה מסוכנת והוללת, ושאני מעשנת, שותה, מכה ילדים ומארחת כנסים של מפלגות חילוניות בבית שלי. אז שלחו. באתי לבית הדין ואמרתי שלא כך הוא".

חסן־לפקוביץ': "יש נקודה של שבירת כלים שכל אדם עובר. אנחנו אחרי הנקודה הזו, לכן נראה שאנחנו לא מפחדות. מה תעשו? תוציאו לי את הילד מבית הספר? הנה, אני אשים אותו בבית ספר אחר בנתניה. תוציאו אותי מכל קבוצות ההורים בכל כפר יונה? אז תוציאו. תדאגו שבעלי לא יוכל להגיע לשיעורים שלכם? לא צריך, הוא ילך לשיעור של רב אחר. המשפחה שלי ובני הדודים שלי לא ירצו לדבר אתי? שלא ידברו אתי. לא ירשו לי להגיע לאזכרה של סבתא שלי? לא אגיע. מה עוד ייקחו לנו? כגודל הכאפה שמישהי חטפה מהממסד, כך היא תיצמד אלינו".

הן גרות ברחבי הארץ: אלימלך ושוקרון בירושלים, טברסקי ברחובות, חסן־לפקוביץ' בכפר יונה, שושן בפתח תקוה ובלוך במודיעין עילית. ההיכרות ביניהן נוצרה בזמנים אחרים. "אני ואסתי היינו פעילות בפורום שבו התכתבנו בשמות בדויים. זה היה פורום אנונימי טרום עידן הפייסבוק", מספרת שוקרון. "הימים היו תחילת פרשת עמנואל, ב-2010, כשבבית הספר החרדי בית יעקב שבעמנואל הוקמה מחיצה כדי ליצור הפרדה בין בנות אשכנזיות למזרחיות. כתבתי לה הודעה פרטית על כך. רק בעידן הפייסבוק השמות והפנים נהפכו לגלויים. השם הבדוי שלי היה 'לונה'".

שושן: "שלי היה 'הסתר פנים', ביטוי יהודי שמתאר תקופה שבה אלוהים מסתיר מאתנו את פניו ולכן היא מועדת לבעיות. אחר כך זרקו אותי מהפורום ונרשמתי בכינוי אחר. לא אהבו שם את הדעות שלי".

נבחרות אינה תנועה ספרדית, והמרואיינות מדגישות כי חלקן אשכנזיות. עם זאת, העובדה שפרשת עמנואל עולה שוב ושוב בשיחה עמן משקפת את העובדה שחומר הבעירה שמניע את חלקן הוא הקיפוח העדתי.

שושן אומרת כי ההחלטה להקים את נבחרות נבעה ממניעים שונים. "מאז ילדותי הייתי המזרחית שלומדת במוסדות חרדיים אשכנזיים. פרשת עמנואל היתה אחד הטריגרים הגדולים עבורנו להבין שמשהו התקלקל לגמרי. זאת היתה סטירת לחי".

חסן־לפקוביץ': "כמזרחית שלמדה בבית ספר אשכנזי — אפרת ואני למדנו בסמינר בית יעקב — האנטנות שלנו מפותחות יותר לקלוט תופעות של השתקה, הדרה ואפליה. אבא שלי היה נציג ש"ס במועצת גני תקוה, ושמתי לב שפעילי יהדות התורה מביאים לכיתה לפני הבחירות פתקים של ג' כדי לחלק לבנות, ורק לי לא מחלקים".

שושן: "המאבק שלנו לא עדתי. גם לנשים אשכנזיות אליטיסטיות יש בעיה בהשגת הזכויות שלהן בחברה החרדית, והתרומה שלהן בתחומים המגדריים ניכרת. אבל יכול להיות שאם הנושא המעמדי־דתי לא היה קיים, נבחרות לא היתה קמה".

הזרם החרדי־ספרדי נחשב גמיש יותר בכל הנוגע להשתלבות בחברה החילונית, בעוד החרדים האשכנזים נותרים מאחור.

שושן: "אולי לנשים אשכנזיות יש יותר מה להפסיד".

שוקרון: "אצל חרדים אשכנזים מסתכלים הרבה יותר אחורה, על הסבתא של הדודה, כשמדברים על שידוך, כך ששם זה יכול להיות כתם בל יימחה אם איזו דודה פעלה למען נשים. אצל הספרדים מסתכלים על הבחורה הספציפית והמשפחה הקרובה".

שושן: "הציבור המזרחי־חרדי מגוון יותר. סביב שולחן השבת אפשר לראות חרד"לניק, חילוני ושמאלני".

גם שמאלני?

שושן: "לא הרבה".

שוקרון: "אל תגזימי".

חזקות ומשפיעות, אבל רק מאחור

איך נולדה התנועה?

שושן: "ישבנו כמה חברות, ואמרנו שאנחנו חייבות לעשות משהו. לא היתה מאחורי זה תיאוריה לשינוי היחס החרדי לנשים. זה היה טרום ימי בחירות 2013, ואפילו לא אמרנו 'נכניס עכשיו ח"כית חרדית לכנסת'. קראתי לזה 'לא נבחרות לא בוחרות'. בהתחלה טענו שאני משוגעת, אבל זה עניין הרבה נשים.

"כשהתחלתי לחפור בנושא, הדברים החלו להיות ברורים. למשל, כל נושא מעמד נשים בעבודה: אנחנו המנוע הכלכלי של החברה החרדית, וזה מה שגורם לנו להיות מעורבות בעולם החיצון, כי לא כולנו מורות וגננות בחינוך העצמאי של המגזר. אני, למשל, הייתי אז פרסומאית. הכלכלה החרדית נמצאת על הכתפיים שלנו, ולמרות זאת אנחנו לא נשמעות — לא בתקשורת, לא בפוליטיקה, לא במועצה הדתית ולא במועצה המקומית. אנחנו 'הנשים שהולכות עם העגלות בבני ברק, ומי בכלל חושב שיש להן דעה על משהו'. אני מוקפת בנשים עם דעות שמשפיעות וכותבות, אבל הכל מוסתר תחת שכבה עבה, והציבוריות הישראלית לא מכירה אותנו.

"בחברות אחרות המעמד הכלכלי נותן לך מעמד חברתי כלשהו, אבל לא בחברה שמגדירה את הערכים שלה לפי לימוד תורה. זאת המלכודת של הנשים החרדיות: הן יכולות להיות חזקות ומשפיעות, אבל רק מאחור".

עדינה בר־שלום, הבת של הרב עובדיה יוסף, ניסתה לפני שנה לרוץ לכנסת במסגרת מפלגת אחי ישראלי.

שושן: "עדינה ניסתה לעשות משהו אחר. העשייה שקדמה ליציאתה לפוליטיקה נתנה אלטרנטיבה תעסוקתית לנשים שעסקו עד היום רק בחינוך. היא היתה בין הראשונים שפתחו אופק לנשים גם ללימודי פסיכולוגיה ומדעי המחשב. בהמשך היא נהפכה לפוליטיקאית שקראה תיגר על ש"ס. גם עליה אמרו 'היא כן חרדית והיא לא חרדית', ושאלו איזו כיפה בדיוק בעלה חובש. זה שיח שמתעורר סביב כל אחד שאומר יש פה קלקול".

איך אתן מגדירות את הקבוצה שאתן מייצגות?

שוקרון: "נכון שאנחנו לא המיינסטרים של בני ברק ושכונת גאולה בירושלים, אבל אנחנו קול שהולך וגובר. אנחנו נחשפות לעוד ועוד אנשים כמונו: נשים וגברים שחושבים פתאום בכוחות עצמם ולא רק את מה שחינכו אותם לחשוב".

חסן־לפקוביץ': "יש לזה כל מיני שמות — 'החרדים הישראלים, החדשים, המודרניים"'.

כמה נשים אתן?

שושן: "מאות, כתלות במעגל שבו מדובר. יש את קבוצות המנהיגות שלנו שעוברות הכשרה פוליטית ואנחנו במחזור השלישי ויש לנו כבר 50 בוגרות. יש את המעגל של קבוצות הפייסבוק" .

איך אתן מקדמות את האג'נדה של נבחרות?

שוקרון: "יש לנו בעיה להיחשף בכלי התקשורת. אין כל כך במה בתקשורת החרדית, ואם אנחנו מקבלות חיבוק מהתקשורת הלא־חרדית, יגידו 'הן לא משלנו'. גם אתרים חרדיים עם קו יותר פתוח תלויים בתקציבי הבחירות השמנים של המפלגות, ולכן אי אפשר להשמיע שום דבר שחורג מהקו המקובל. אנחנו צריכות לשבת במערכת TheMarker כדי להשמיע את הקול שלנו, כי בתוך הסביבה שלנו הקול הזה לא לגיטימי".

אלימלך: "זאת עבודת שטח סיזיפית לצורך שינוי התפישה של הנשים החרדיות. אנחנו עורכות כנסים קטנים, מעבירות תוכניות מנהיגות, עושות חוגי בית. הקרנו בכינוסים שלנו סרטי קולנוע שקשורים להעצמת נשים".

חסן־לפקוביץ': "אנחנו פועלות גם כדי להעלות את המודעות הכללית בתקשורת וגם ברמה המשפטית".

שושן: "ב-2015 הגשנו בג"ץ נגד אגודת ישראל (שהסתיים ב-2018. העותרת היא עו"ד תמי בן פורת, אליה הצטרף איתך מעכי – ארגון של משפטניות לצדק חברתי; ח"ע), אחרי שהעיתונאית טל שניידר גילתה שהתקנונים של המפלגות החרדיות מעגנים את המצב שבו אין בהן נשים. ראינו שיש בהם סעיפים שקובעים שכל איש בן 18 ומעלה יכול להצטרף לשורות המפלגה — בלי כוכבית שמסבירה שמדובר בשני המינים".

שוקרון: "כשפנינו למפלגה הם סירבו לשנות את זה".

בלוך: "ניצחנו בבג"ץ הזה אחרי שחטפנו מכל עבר".

שושן: "אחרי ארבע שנות מאבקים בג"ץ הורה להם לשנות את התקנון, ולפני שנה מועצת גדולי התורה שינתה את הסעיף".

שוקרון: "אבל הם אמרו בגלוי: 'אנחנו משנים את הסעיף אבל המציאות לא תשתנה'".

לאור השינוי שאתן מדברות עליו בציבור, לא משתלם להם ברמה האלקטורלית להציג נשים ברשימה?

שושן: "הקריאה שלנו בתחילת הדרך היתה 'אל תבחרו במפלגות האלה', אבל האמת היא שאף אחת לא תעניש את המפלגה שלה כי אין בה נציגות נשית".

שוקרון: "הבעיה היא שאין אלטרנטיבה. למי אני אצביע? לבית היהודי? מה הם קשורים אלי?"

מה עם עומר ינקלביץ' החרדית ברשימת כחול לבן? אין לה יכולת למשוך חרדים להצביע עבורה?

חסן־לפקוביץ': "זאת ההוכחה כמה חשוב שאישה חרדית תהיה במפלגה חרדית. ינקלביץ' לא יכולה לקדם שום דבר שקשור בחרדים בלי להיתקל בים של ביקורת. ידיה קשורות בתוך המפלגה שלה. היא כל הזמן שומרת על ניטרליות ומדגישה 'אני לא נציגת החרדים, אני נציגת הפריפריה וארגונים חברתיים'. היא יושבת בוועדות הכנסת ומדברים שם על החינוך החרדי — אבל היא מתעקשת שהדיון הוא לא רק על חינוך חרדי".

שוקרון: "50% מכוחן של המפלגות החרדיות מגיע מנשים. אז למה שנשים לא יהיו חלק מזה? למה הן צריכות למצוא לעצמן בית אחר שלא כל כך מתאים להן? גם הח"כים החרדים לא נותנים לינקלביץ' כבוד".

חסן־לפקוביץ': "הרי כשהיא דיברה בוועדת הכספים, משה גפני שאל את היועצת שלצדו 'מי זו שדיברה עכשיו?'"

בלוך: "כל עוד הייצוג שלנו נתון בידי המפלגות החרדיות — אין לנו ייצוג. אם אינשאללה יפרידו דת ומדינה, ויהיה פה ימין־שמאל נורמלי, נדבר שוב".

אלימלך: "אף אחת מאתנו לא רוצה להיות ח"כית. לא אכפת לנו מי תהיה ח"כית. העיקר שתהיה בתוך מפלגה חרדית".

חסן־לפקוביץ': "צריך להבין את המצב שלנו כשאנחנו מחפשות סעד בכנסת. אנחנו חיות בהפרדה מגברים מהגן. נניח שמנהלת מעון לנשים מוכות חרדיות רוצה לפנות לח"כ. היא צריכה ללכת לגבר ולהתחיל להסביר לו מה הבעיות של נשים חרדיות. צריך שתהיה שם אישה שתבין מה עובר על נשים, כמו שבכנסת ייצג אותך מי שדומה לך".

בלוך: "כשישבתי בוועדה בכנסת שדנה, במסגרת חוק ההסדרים, בקצבת נשים לטובת מזונות עבור נשים שלא מקבלות מזונות מהגרושים שלהן, היתה שם שדולה של נשים דתיות וחרדיות ברובן. התחלנו לדבר, ואחת מהן התחילה לבכות, ואז נכנס ח"כ ישראל אייכלר והצביע נגדנו מול הפרצוף שלי. הוא לא בדק בכלל על מה מדובר. רצנו אחריו אחר כך ואמרנו לו: 'ישראל, אתה לא רואה כאן נשים חרדיות בוכות?' אז אייכלר אמר: 'אני לא יודע מי אתן. אמרו לי להצביע בעד אז הצבעתי בעד'. מה נסגר אתך? זה הזוי. הרי יש שיעור גבוה יחסית של חרדיות שלא מקבלות מזונות כי הגרושים שלהן הם אברכים נטולי פרנסה".

ברמה המוניציפילית יש יותר הישגים?

חסן־לפקוביץ': "עדיין אין חיה כזאת, חברת מועצה חרדית".

שוקרון: "למפלגות החרדיות אין בעיה לתמוך באישה במועצה כל עוד היא לא חרדית".

למה אף אחת מכן לא התמודדה על מקום במועצה המקומית שלה?

חסן־לפקוביץ': "אני התמודדתי ולכן אני כל כך מבינה את עומר ינקלביץ'. אני מאוד רוצה לייצג את הציבור החרדי, אבל לא יכולה לעשות זאת מתוך מפלגה חילונית. החילונים אמרו לי: אנחנו רוצים לפתוח אזור תעשייה חדש בשבת, ואני לא יכולה להצביע בעד דבר כזה. מה ייצא מכך שאני אהיה חרדית מחמד במפלגה?"

הפגנה בבני ברק נגד ההפרדה בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות בבית הספר בעמנואל, ב-2010מוטי מילרוד
לא יכולות להתלונן על המעסיק

במה הייתן רוצות שח"כית חרדית תטפל?

שוקרון: "כשמדברים על הצורך בייצוג נשי, הח"כים החרדים יגידו: 'אנחנו כבר מייצגים אתכן. מה אתן רוצות? לא אכפת לי מהאישה שלי? מהבנות שלי?'. אבל הנה דוגמה. באחרונה התפרסמה כתבה על כך שמוסדות חינוך מפטרים בקיץ מורים ומורות כדי שלא יצברו ותק וזכויות. מנתוני הלמ"ס רואים שרוב פיטורי הקיץ נעשים במגזר החרדי ובעיקר בקרב נשים חרדיות. יש להן הרבה מה להפסיד אם הן יתלוננו על המעסיק, שיש לו קשרים וכסף.

"זה לא יפגע רק במקום עבודתה, פגיעה שאיתה היא יכולה להתמודד בבית משפט, אלא גם תגלה שלילדיה אין כבר מקום בבית הספר. ידחקו את רגלי בעלה. זאת תופעה שהח"כים שלנו לא מתעניינים בה. ראשי העמותות האלה מקושרים מאוד לח"כים. תלמידי הסמינרים והישיבות שמפעילות העמותות הם קולות בטוחים. אז מי מהח"כים ירצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה?"

טברסקי: "כמנהלת מעונות ותיקה אני נמצאת במגע תמידי עם אוכלוסיית האמהות מצד אחד ועם המטפלות בצד השני. המחירים שאמהות משלמות בעצירת הקריירה שלהן ובעבודות השקופות בבית לא זרים לי. מטפלות, שבידיהן אנחנו מפקידות את היקר לנו מכל, זוכות במקומות מסוימים לתנאי העסקה גרועים. צורכי האמהות והמטפלות החרדיות שקופים לגמרי, אין להן נוכחות סביב שולחנות בעלי הכוח, וזה מצב שצריך תיקון".

שושן: "אני משווה אותנו למורדים פנים־חרדיים כמו הפלג הירושלמי, פלג קיצוני שאומר: 'המפלגות האלה לא מייצגות אותנו כי אנחנו חושבים שחוק הגיוס מסוכן'. נשים חרדיות לא יכולות לצאת ולחסום רחובות כמוהם. יש לנו בעלים, אבות ואחים וזה הופך את המאבק שלנו למורכב, כי הוא נוגע במקומות עמוקים ביחסים הזוגיים והמשפחתיים. להרבה נשים קשה אפילו לעשות לייק לפוסט בפייסבוק, לא כל שכן להצטרף לתוכנית ולבוא לכנס. כל אישה שתפתח את הפה תחטוף. זה המלכוד שלנו.

"לכאורה, הפוליטיקה החרדית נמצאת בעמדת כוח מטורפת ויש לה ברית בלתי ניתנת להפרדה עם מפלגת השלטון, והגברים שלנו יושבים בוועדת הכספים ובמשרדי הממשלה. אבל זאת אליטה גברית סגורה שלא מקדמת את הנושאים שאנחנו מדברות עליהם כאמהות ומחנכות חרדיות שנפגשות עם המציאות בשטח".

אלימלך: "30 שנה אני מרכזת מסלולים בסמינרים ומנהלת המחלקה לחינוך ממלכתי־חרדי בירושלים. בתקופת שי פירון כשר החינוך הוקצו בתי ספר ממלכתיים־חרדיים עם לימודי ליבה מלאים ובגרויות מלאות. אבל התחלפה הממשלה, נפתלי בנט מונה לשר החינוך, והסגן שלו, מנחם פורוש, הקפיא את זה".

שושן: "המדינה מייצרת מערכת חינוך שמסלילה את כולם לחיי עוני, וכולנו נצטרך להתמודד עם ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות. המערכת הזאת מתמוטטת כלכלית וחברתית, ואין אף אחד על ההגה ששם לב לזה שאנחנו נוסעים לשום מקום".

שוקרון: "אני אוהבת שבנט אמר 'נדאג לכולם לחמש יחידות לימוד במתמטיקה'. תנו לנו יחידה אחת. תדאג שקודם יהיו שלוש יחידות לכולם — זה כבר יהיה בסיס טוב. בעלי למד עד כיתה ח' רק ארבע פעולות חשבון ואחר כך הלך לישיבה".

אלימלך: "נושא בריאות האישה כואב לנו. משרד הבריאות הראה שתמותת נשים מסרטן השד בחברה החרדית גבוהה יותר מבשאר האוכלוסייה, וניסינו להבין למה. ראינו שאין מודעות לצורך במעקב. הן הולכות להיבדק בשלב מאוחר יותר, ובמגזר אפילו לא קוראים לזה 'סרטן' אלא 'המחלה הנשית'".

שושן: "ההגדרה מעורפלת כי אלה מלים לא צנועות. לנשים חרדיות יש אורח חיים ייחודי, עם נישואים מוקדמים, לידות בגיל צעיר והרבה ילדים, ויש לזה השלכות בריאותיות לטוב ולרע. אבל זה נושא שלא מדברים עליו או מקצים לו תקציבים. ב–2014 כינסנו את הוועדה למעמד האישה לדיון בנושא בריאות האישה החרדית, והח"כים החרדים פשוט לא הגיעו אף על פי שמדובר בבריאות של אמא וסבתא שלהם".

שוקרון: "כך גם בסוגיית האלימות נגד נשים. ב–2019 העביר משרד האוצר 20 מיליון שקל למשרד הרווחה לטובת התוכנית למאבק באלימות נגד נשים. הנציגים של החרדים לא היו שם כדי לקחת נתח מהעוגה. אנחנו באופן אישי עשינו קמפיין בשיתוף פעולה עם מרכזי הסיוע של החברה החרדית. דיברנו בצורה הכי עדינה, כמעט בלי המלה 'אלימות'. הצגנו בכרזות רק שולחן שבת וכוס קידוש, כך שמי שחווה אלימות תשים לב לפנייה, ועדיין לא הסכימו לפרסם את הקמפיין הזה בבני ברק. על אלימות לא מדברים אצלנו, ואם מתייחסים אליה — זה רק במשפחות המצוקה המסכנות. המשפחות המזרחיות. אין הבנה שזה קורה בכל המגזר, כי ברגע שתספר על אלימות אתה מוריד את הערך של המשפחה כולה. אז סוגרים את הדברים בשקט".

"כשהם רוצים — הם משנים את החוק"

אז לא תצביעו בבחירות הקרובות לאף אחד?

שושן: "בטח שנצביע".

שוקרון: "אני מעריכה את העובדה שיש לי זכות הצבעה. בקום המדינה גם זה היה בסימן שאלה, ואני לא מוכנה לוותר על זה".

חסן־לפקוביץ': "כל הבעיות נובעות מכך שאנחנו חיות במדינה דמוקרטית אבל לא מקבלות הזכויות הדמוקרטיות שלנו. המדינה צריכה להתערב ולא לתת לדבר כזה לקרות".

אלימלך: "צריך לקבוע בחוק שכל מפלגה תחויב להציג מספר מינימלי של נשים ברשימה".

חסן־לפקוביץ': "היינו בכנסת ביום שבו ש"ס ויהדות התורה הגישו את הרשימות שלהן. יושבת ועדת הבחירות, מקבלת רשימה של 120 גברים, ואף אחד לא ממצמץ. זה בדיוק כמו שתתייצב מפלגה שתגיד 'אנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן שייכנסו לכנסת אנשים שחורים. אנחנו נגד האתיופים', ותחרוט את זה על התקנון שלה והוועדה תגיד 'סבבה. ברוכים הבאים'. זה לא דמוקרטי. אני לא מוכנה שישללו ממני את זכות הייצוג. כרגע אין מישהי כמוני שתייצג 51% מהאוכלוסייה החרדית".

שוקרון: "בשלב ראשון צריך לומר: 'אתם רוצים להגיש רשימה בלי נשים? אין בעיה, אבל תקבלו רק 50% ממימון הבחירות'".

חסן־לפקוביץ': "אם יש מפלגה שעושה לי דה־לגיטימציה כשאני פותחת את הפה, אני מצפה מהמבוגר האחראי — שזאת המדינה — להתערב".

אז למה שלא תקימו מפלגה חרדית נשית? למה להתעקש להיכנס למפלגה שלא רוצה אתכן?

חסן: "אם מפלגה כלשהי תסרב להכניס שחורים, תמליץ להם להקים מפלגת שחורים?".

שוקרון: "אם אקים מפלגה לנשים, איך אגיע לבוחרים בלי רדיו ועיתונים? מגיע לנו מקום בבית שלנו".

בלוך: "הרי אין באמת בעיה הלכתית להכניס אישה למפלגה. נשים חרדיות עובדות בהרבה תפקידים בכנסת. אין הצדקה להקים מפלגה בשביל זה".

אבל אם תקימו מפלגות, יהדות התורה וש"ס לא ירגישו מאוימות שתיקחו להן קולות, ויכניסו אתכן אליהן כדי למנוע זאת?

אלימלך: "הם יגידו שזה לא לגיטימי ולא חרדי".

בלוך: "הרי היסטורית, הרב קוק גם אסר על נשים להצביע בבחירות. הוא טען שזאת לא דרכה של אישה. אבל משום מה החרדים דוגלים באחוז הצבעה גבוה, כולל הצבעה של נשים מתות".

שושן: "הם כותבי החוקים והם מפילי החוקים. כשרוצים — משנים".

 

קישור לכתבה

גזענות לא מפתיעה אותנו

למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות קרא עוד...

למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות שפתאום מתעורר? ואיך זה שעדיין אין נשים חרדיות במוקדי קבלת ההחלטות?

הילה חסן לפקוביץ, מנהלת הפרוייקטים בנבחרות, בפאנל אצל הני זובידה בערוץ הכנסת.

לצפיה, לחצו על התמונה.

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור