Category - טורים ודעות

אמהות עם צרכים מיוחדים ואתגריהן.

כותבת: אסתר קרמר, פעילה חברתית חרדית למען אנשים עם מוגבלויות

תחנת האוטובוס עמוסה בבנות נרגשות עם גלגלי ים מנופחים, אמהות עם תיקים עמוסים בפירות חתוכים, שתיה וקרם שיזוף. כולן מחכות יחד לאוטובוס שתיכף מגיע ונוסע לחוף הים.
רק ילדה אחת עומדת בבנין הסמוך ומסתכלת על כולן, רוצה גם, ולא יכולה. אמא שלה, עם כסא גלגלים, ולא יכולה לעלות לכל ההסעות האלו, שלוקחות לים.
גם שבוע שעבר, שהיה טיול מטעם המתנ"ס הם לא נרשמו, כי האוטובוסים לא נגישים.
לטיולי משפחות היא מצטרפת, רק עם אבא והאחים, ואמא נשארת בבית, מנופפת להם לשלום.

כמוה יש עוד ילדות לאמהות עם מוגבלות, שמוותרות על הרבה יציאות עם אמא, שלא יכולות לעלות כמו כולם על האוטובוס ממודיעין עילית או ביתר אל הכותל המערבי או לביקור אצל סבתא מבני ברק. כל האוטובוסים הבינעירוניים לא נגישים לנכים.

התחבורה הציבורית הבינעירונית בארץ לצערינו אינה נגישה לאנשים עם מוגבלות, ופלח אוכלוסיה משמעותי שסובל מזה אלו אמהות חרדיות, אשר לא תמיד יש להן רכב ורשיון נהיגה, ובכל מקרה, המשפחה גדולה, וגם כשיש רכב מותאם, הוא לא בהכרח מותאם לגודלה של המשפחה…

ולא רק התחבורה, גם אתרי הטיול.
אתרי טיול רבים אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות, או שאין ציון האם הם נגישים, ואין כל דרך לברר. (וכך, גם אם אולי הם נגישים, אז מוותרים מראש)
כך גם ערבי נשים, פעילויות שונות, אטרקציות שמתחדשות בכל קיץ, פינות חי, הצגות ועוד.
אולי כדאי, כשמפרסמים טיול, אתר, אטרקציה, לציין האם זה נגיש לנכים, למען כל אותן משפחות?

נגישות חופי הרחצה אמנם סודרה, אך השבילים מגיעים רק כמעט למים, ומשם, ילדה קטנה לא יכולה לעזור לאמא להכנס לים, ואמא נשארת על החוף, בלי להכנס עם ילדתה, כמו כל האמהות. ולרוב היא כבר תוותר ותשאר בבית.
בכל חוף ים מוצבת סככה המיועדת לאנשים עם מוגבלות, אך מי שם לב לכך בכלל? היא סככה נוחה, עם גישה לעגלה וקרובה לשביל, ותמיד נתפסת ראשונה, וגם אם תגיע אשה על כיסא גלגלים לא יהיה לה מקום בסככה המלאה. ולא תוכל לבחור לעצמה סככה אחרת.

אחת הבעיות הגדולות הנוספות שנתקלת בהם אמא חרדית נכה בימים אלו זה קניות.
איזו אמא לא רוצה לצאת עם הבת שלה לקנות את הילקוט הראשון לכיתה א', או עטיפות ספרים תואמות למדבקות וגם ליומן?
בחנויות רבות יש מדרגות בכניסה, ובכלל, בעומס ערב תחילת שנה קשה להסתובב עם כסא גלגלים גם בתוך חנות נגישה. מדרגה אחת מספיקה אמנם לעגלת התינוק אבל בשביל כיסא גלגלים זה כמו קיר גבוה. אולי יבוא יום וחנויות יחזיקו רמפה מתקפלת שתסייע לנכים להיכנס. (יש כבר כמה חנויות חלוצות כאלו, זה לא יקר בכלל, וחשוב לספק שירות לכלל האוכלוסיה.)
לפעמים, אמא עומדת, יותר נכון יושבת, מחוץ לחנות, בחום של הקיץ ומחכה שהבת שלה תצליח למצוא את דרכה בין הקונות, ואולי היא תמצא קונה נחמדה שתשים לב ותעזור לה להרגיש קצת כמו כולן?

תמונה באדיבות: אסתר קרמר

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה קרא עוד...

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

את הכתבה במקור, ניתן לקרוא – כאן.

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה קרא עוד...

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה את הנשים לקדמת הבמה". ואת השבוע הזה פתחנו בסרטו משובב נפש של ש"ס הפורט על מרכיבי המסורתיות המזרחית ומכיל נשים כחלק בלתי נפרד מהחיים. אל תקפצו למסקנות נמהרות, זה לא שש"ס שמה נשים במקום כלשהו ברשימתה ולא שהיא דואגת לייצוגן במועצות מקומיות או דתיות. ש"ס מתכוונת לעשות מה שהיא יודעת, לארגן כנס נשים גדול ובו היא תגייס את חמישים האחוזים מבוחריה להצביע לה, להציג מצג שווא של מתינות ומסורתיות ביחס אליהן בסרטיה המושקעים. למרות שהיא לא חושבת שיש להן מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות שלה ולו רק בשל ההצהרה של אריה דרעי בידיעות אחרונות לפני שנה בדיוק "הציבוריות היא לא מקום מתאים לנשים".
אתחיל מזה שגדלתי עם תנועת ש"ס, לאור פסיקת ההלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בבית חרדי, הלכתי מחמיר הנותן כבוד לפסיקת המזרח והמערב. במשך שנים נתתי לה את קולי. כחרדית האופציות הן מועטות, או יהדות התורה שהיא בעיני התגלמות הגזענות החרדית על ידי באי כוחה העסקנות הפוליטית המשמרת את "החינוך בטהרתו" כשהטהרה היא בין היתר מכסות עדתיות אכזריות ויחס משפיל לכל מי שמוצאו, גוון עורו, או הסטטוס האישי שלו, לא מקובלים על ההגמוניה.
ש"ס הבטיחה לי הרבה הבטחות, היא התחילה מהחזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה, מתנועת התשובה, שהיתה בסיס אלקטורלי רחב להגדלת סל המצביעים, ש"ס הבטיחה להילחם באפליה והקימה רשת מוסדות חינוך, ש"ס התחייבה לדאוג לשקופים והציגה מצע חברתי, ש"ס היתה בעיני סמל ליהדות מכילה ומגוונת, וממש לאחרונה הובא לידיעתי שבתקנון המפלגה מופיע שבני מיעוטים יכולים לשמש כחברי מפלגה, ציון לשבח. נשים אגב, לא זוכות ליחס המתקן של בני מיעוטים.
אז למה ש"ס הפכה לאכזבה אחת גדולה?
ש"ס למדה להפוך את ההתעניינות ביהדות, הרגש המסורתי, והרצון לשיבה למקורות למאגר של זהב אלקטורלי. כשהחלה תנועת התשובה הגדולה, כחלק ממהפך סוציולוגי שנבע מסיבות רבות, כמו טראומת מלחמת יום כיפור, התפכחות מהחלום הציוני ומ"כוחי ועוצם ידי" ובכלל כמגמה חוצת מגזרים של חיפוש משמעות רוחנית לחיים אחרי הנסיון הכושל של כור ההיתוך שלא צלח.
רשת החינוך של ש"ס מתגאה בכך שהיא מהווה אלטרנטיבה לכל אלה שלא מתקבלים, היא מתגאה בכך שיש אצלה לימודי ליבה, אז איפה הקאץ'?
זה מתחיל מכך שהגמוניית החינוך החרדי האשכנזי מכירה בהחלט במעמדות בתוך הציבור הספרדי. אינה דומה ביתו של אברך מזרחי פשוט וירא שמיים, חסר מעמד קשרים וכסף, לביתו של עסקן מזרחי שיושב על ברזיה כלשהי, זה יכול להיות ח"כ, שר, או אפילו איש תקשורת, או עסקן עם השפעה.
אז למרות שבסוף הסבתות של שתיהן הגיעו מהמקום הלא נכון בגלובוס, ויתכן וצבע עורן של שתיהן סובל מעודף פיגמנט, עדיין כוח, כסף וקשרים הם כרטיס כניסה למוסדות האשכנזים המפעילים מכסות שמאפשרים קבלת כמות מוגבלת של תלמידים ותלמידות מעדות המזרח.
מה קיבלנו? כל השכבה החזקה, המקושרת, בעלת הכסף (לשיעורים פרטיים למשל) נמצאת לרוב במוסדות האשכנזיים, ורשת החינוך של ש"ס שהיתה אמורה להיות אלטרנטיבה, לא קיימה את ההבטחה, כי החלוקה המעמדית בתוך עדות המזרח ייצרה קרע פנים עדתי גדול, השאירה את המוסדות האשכנזים תחת המיתוג האליטיסטי ויצרה גיטאות סוציו אקונומיים חדשים. האם העטרה חזרה ליושנה? פחות. כי האפליה הגזענית עדיין בועטת, כי היא אפילו כואבת יותר כי היא קורעת את הציבור המזרחי ומייצרת את מאבקי החזקים והחלשים ומייצרת מעמדות פנימיים.
האם ש"ס הצליחה לייצר סדר יום של מתינות יהודית הלכתית ברוח חכמי ספרד והמזרח? שוב היא נפלה גם פה למלכודת ההגמונית. כל עוד שמנה וסלתה התחנכו במוסדות האשכנזים המחמירים והקיצוניים, ש"ס הובלה לאותם מקומות בדיוק, ואפילו לעיתים למקומות קיצוניים יותר, כדי לומר "כשר אני".
ומהי הבשורה שש"ס מביאה לציבור המסורתי אותו היא גייסה בבחירות ספטמבר בסרטון מרשים העושה שימוש ציני במנהג הסליחות? וכיום בערגה על המסורתיות. התשובה היא כלום, בימי הדין הסלוגן היה, לתת תשובה בקלפי, כשהרמז הוא ברור. ימי התשובה והרחמים של אלול מנוצלים באופן ציני למטרות פוליטיות ולגריפת הון של מנדטים שיתורגם לכיסאות, כוח ותקציבים עבור מה? עבור עוד מוסדות חינוך שיהוו גיטאות עדתיים מעמדיים שם אליטת ש"ס בזה להם, עוד בתי ספר שיסלילו דורות לחיי עוני שלא יתנו כלים לחיים לבוגריהם ובהעדר רשתות ביטחון כלכליות מובנות ילכדו לנצח הם ודורותיהם במילכוד הנפשי והחברתי של נחיתות מעמדית וכלכלית.
כך יגוייסו גם הפעם בבחירות 2020 נשים אוהבות מסורת בטקסי הפרשת חלה המוניים ובהבטחות לישועות, בסרטונים סוחטי דמעות ונוסטלגיה של בית אבא, יש זלזול יותר גדול בקהל הבוחרים שלך יותר מזה?
ובראש מככב אלוקים, המסר אולי תורגם בחיוביות, תצביעו ואלוקים יהיה מרוצה, אבל המשמעות האמיתית היא, אם לא תצביעו נכון "אבא מסתכל מלמעלה" כשלא ברור אם זה הרב עובדיה זצ"ל שכבר שנים לא איתנו, או הקב"ה שצופה עליכם גם בלי מצלמות בקלפי ואוי לכם מיום הדין.
פורסם ב"יום ליום" 28.2.20