Category - טורים ודעות

הסיפור שטרם סופר

מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים ,והאם  מהפכת ה קרא עוד...

מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים ,והאם  מהפכת ה-metoo# חדרה למגזר?| כיצד נחשפו הבוטים שהגנו על חיים ולדר? | והשאלה הגדולה מכל-עד מתי תצליח קבוצת עסקנים אינטרסנטית לפעול כנגד הציבור במקום לעבוד למענו?|

כל התשובות בכתבתה של פנינה פויפר,  בשיחה מקומית.


"האירוע הזה הוא ענק בקנה מידה היסטורי ואת ההשלכות שלו עוד ילמדו בשנים הבאות." כך אומר צביקי פליישמן,  בכתבתה של פנינה פויפר, שפורסמה השבוע בשיחה מקומית. פליישמן פסיכולוג מקים ארגון "לא תשתוק", לא מתכוון להתפשטות הזן החדש של הקורונה-אומיקורון, אלא למהפכה השקטה שמתחוללת בחברה החרדית.

בכתבתה :"מהפכת מי טו הגיעה לעולם החרדי, והיא שינתה את הכללים",  פנינה פויפר נותנת סקירה מקיפה על התהליך שהתרחש בקרב מוקדי ההנהגה והתקשורת החרדית  מאז פירסום התחקיר על חיים ולדר. היא מתארת כיצד תחנת רדיו חרדית המשיכה לתת את הבמה לשידורים מוקלטים של איש חינוך שלכאורה תקף מינית קטינות וניצל אותן,  וכיצד בעקבות מאבק עיקש של פעילים חברתיים, הפצת עצומה שגרפה 1500 חתימות ביום אחד, וכן מאבק להעלאת מודעות ברשתות החברתיות ,חל המפנה שהוביל לפרישתו של חייים ולדר מעבודתו הציבורית, מחייו הפוליטיים ואף הובילו לסילוק ספריו מעל מדפי החנויות.

בכתבה עולה הטיעון כי הניסיון לצופף שורות בקרב ההנהגה החרדית ולהתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר לא צלחו, עקב שינויים שחלו בחברה החרדית. כעת ההחלטות לא מתקבלות רק ע"י צמרת המנהיגות החרדית והעסקונה בראשה, אלא  זרמים חברתיים תת קרקעיים מפלסים את דרכם למעלה, ומגיעים  עד החלונות הגבוהים, שם האנשים היושבים בראש כבר לא יכולים להתעלם מדעותיו של הציבור הנתון למרותם.

יתר על כך, אסתי שושן מנכ"לית נבחרות, סוברת כי נסיון הסרק שנעשה עם ראשית פירסום התחקיר להתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר חושפים מנהיגות פוליטית לא הגונה שמוכנה להקריב על מזבחה את ערכיה הבסיסים של החברה החרדית, ובלבד להמשיך ולהגן על אנשיה בכל  מחיר.

זה נשמע כל כך רחוק מהתדמית הצדקנית שבה פוליטיקאים חרדים התעטפו בה זמן ממושך, אך לא עוד!

מי טו החרדי בדרך, יש למה לחכות!

כל הפרטים המלאים בכתבתה של פויפר, למעבר לכתבה לחצו כאן

הסיפור שטרם סופר

2021|11|28  מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים,האם קרא עוד...

2021|11|28

 מה קורה כשמנגנוני הטיוח וההשתקה נחשפים,האם  מהפכת ה-metoo# חדרה למגזר?| כיצד נחשפו הבוטים שהגנו על חיים ולדר? | והשאלה הגדולה מכל-עד מתי תצליח קבוצת עסקנים אינטרסנטית לפעול כנגד הציבור במקום לעבוד למענו?|

כל התשובות בכתבתה של פנינה פויפר,  בשיחה מקומית.


"האירוע הזה הוא ענק בקנה מידה היסטורי ואת ההשלכות שלו עוד ילמדו בשנים הבאות." כך אומר צביקי פליישמן,  בכתבתה של פנינה פויפר, שפורסמה השבוע בשיחה מקומית. פליישמן פסיכולוג מקים ארגון "לא תשתוק", לא מתכוון להתפשטות הזן החדש של הקורונה-אומיקורון, אלא למהפכה השקטה שמתחוללת בחברה החרדית.

בכתבתה :"מהפכת מי טו הגיעה לעולם החרדי, והיא שינתה את הכללים",  פנינה פויפר נותנת סקירה מקיפה על התהליך שהתרחש בקרב מוקדי ההנהגה והתקשורת החרדית  מאז פירסום התחקיר על חיים ולדר. היא מתארת כיצד תחנת רדיו חרדית המשיכה לתת את הבמה לשידורים מוקלטים של איש חינוך שלכאורה תקף מינית קטינות וניצל אותן,  וכיצד בעקבות מאבק עיקש של פעילים חברתיים, הפצת עצומה שגרפה 1500 חתימות ביום אחד, וכן מאבק להעלאת מודעות ברשתות החברתיות ,חל המפנה שהוביל לפרישתו של חייים ולדר מעבודתו הציבורית, מחייו הפוליטיים ואף הובילו לסילוק ספריו מעל מדפי החנויות.

בכתבה עולה הטיעון כי הניסיון לצופף שורות בקרב ההנהגה החרדית ולהתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר לא צלחו, עקב שינויים שחלו בחברה החרדית. כעת ההחלטות לא מתקבלות רק ע"י צמרת המנהיגות החרדית והעסקונה בראשה, אלא  זרמים חברתיים תת קרקעיים מפלסים את דרכם למעלה, ומגיעים  עד החלונות הגבוהים, שם האנשים היושבים בראש כבר לא יכולים להתעלם מדעותיו של הציבור הנתון למרותם.

יתר על כך, אסתי שושן מנכ"לית נבחרות, סוברת כי נסיון הסרק שנעשה עם ראשית פירסום התחקיר להתעלם ממעשיו לכאורה של ולדר חושפים מנהיגות פוליטית לא הגונה שמוכנה להקריב על מזבחה את ערכיה הבסיסים של החברה החרדית, ובלבד להמשיך ולהגן על אנשיה בכל  מחיר.

יזה נשמע כל כך רחוק מהתדמית הצדקנית שבה פוליטיקאים חרדים התעטפו בה זמן ממושך, אך לא עוד!

מי טו החרדי בדרך, יש למה לחכות!

כל הפרטים המלאים בכתבתה של פויפר, למעבר לכתבה לחצו כאן

מסתבר שבמאבק הזה של חלשים נגד חזקים, יש גם ניסים, והניצחון לא תמיד מסור לצד החזק אלא גם לפעמים לצד הצודק. כולנו מכירים את המדרש של חכמינו אודות גזרת היוונים שציוו שכלה הנישאת תבעל להגמון תחילה. לא ייאמן אך חכמינו מספרים שבמשך שלוש שנים ושמונה חודשים נאלצו בנות ישראל לעשות זאת:

"עוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעל. שלוש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כ"ג, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?""


מאבק דומה מתנהל ע"י קומץ עיקש וחלוצי בחברה החרדית: החרדים הממלכתיים, והם כמובן, מואשמים באי חרדיות, כמה מפתיע, אה?
כי הם, כבר לא מוכנים לשתף פעולה עם ההשתקה סביב פגיעות מיניות, הם עומדים על כך שחוסר הצניעות האמיתי הוא להשתיק פרשיות על עברייני מין לכאורה. החרדיים הממלכתיים לא מוכנים לאפשר לכלי התקשורת החרדיים ולעסקנים לזרות חול בעיניי הציבור שלהם במקום לעבוד למענו.


 

בואו רגע נדמיין את המצב, יושבים חכמים וגדולים רואים את הפרצה הנוראה הזו בקדושת המחנה אך הייאוש מרפה את ידם, עד שקמה אישה- בתו של כהן גדול ושוברת את הכלים, לא מוכנה לשתף פעולה עם הממסד, היא סופגת קיטונות של גידופים ומואשמת בחוסר צניעות אך מאלצת את

165 BCE: Judah Maccabee leads an insurgency against Antiochus IV and expels his troops from the temple precincts and citadel of Jerusalem. - PICRYL Public Domain Search
תיאור המאבק של יהודה באנטיוכוס

הגברים והחכמים סביבה לנקוט בפעולה אקטיבית:

"כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו: ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו …יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים…"

מאבק דומה מתנהל ע"י קומץ עיקש וחלוצי בחברה החרדית: החרדים הממלכתיים, והם כמובן, מואשמים באי חרדיות, כמה מפתיע, אה?
כי הם, כבר לא מוכנים לשתף פעולה עם ההשתקה סביב פגיעות מיניות, הם עומדים על כך שחוסר הצניעות האמיתי הוא להשתיק פרשיות על עברייני מין לכאורה. החרדיים הממלכתיים לא מוכנים לאפשר לכלי התקשורת החרדיים ולעסקנים לזרות חול בעיניי הציבור שלהם במקום לעבוד למענו.

אסתי שושן טוענת כי לא מדובר רק בחשיפה  של  עבריין מין לכאורה אלא בחשיפה של מערכת גברית אשר מצופפת שורות גם כאשר הדבר נוגד את הערכים הבסיסיים ביותר של החברה החרדית.

 

אז אם אתם סקרנים לדעת מי ניסה בכל מחיר לטייח את הפרשה, וכיצד התגלו הבוטים ברשתות החברתיות שהפיצו תמיכה בולדר? מוזמנים לקרוא את כתבתה של פנינה פויפר

לקריאת הכתבה המלאה בשיחה מקומית← לחצו כאן.

הפנתרות השחורות

8 באוקטובר 2021 מי הן הפמיניסטיות החרדיות שלא חוששות לדרוש קרא עוד...

8 באוקטובר 2021

מי הן הפמיניסטיות החרדיות שלא חוששות לדרוש ייצוג הולם בכנסת? 
מה הן עושות באו"ם, ומה חושבים עליהן ברחוב החרדי?

כל התשובות בכתבה שפורסמה השבוע בערוץ 13


לרגל יציאת הסרט הדוקומנטרי "אשת חיל" המתאר את התהוותה ופעילותה של תנועת נבחרות, תשומת הלב הציבורית מופנית אל התופעה המעניינת הזו של נשים פמיניסטיות חרדיות שלא חוששות יותר להשמיע את קולן.

"כולם חשבו שהשתגעתי אבל אני לא יכולה לשתוק יותר"

הכתבה על אסתי שושן ותנועת נבחרות בערוץ 13

(אסתי שושן, מתוך הסרט אשת חיל)

השבוע בתוכניתה של הילה קורח- מהדורת השבת, הופיעה כתבתו של אסף אופיר על מסעה של אסתי שושן, מנכ"לית נבחרות, במאבק לייצוג פוליטי של נשים חרדיות בכנסת ישראל ובמפלגות החרדיות. אסתי סיפרה על החברה החרדית המאופיינת בהנהגה גברית, בה נשים מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות. כשנשות תנועת נבחרות יוצאות למאבק שנמשך כבר 9 שנים, הן סופגות מטחי ביקורת צולבת, ונאלצות לשלם על כך מחירים כבדים: ילדיהם מודרים ממוסדות חינוך, קריאות נאצה מוטחות לעברן והן סופגות מתקפה גם ברשת וגם מחוצה לה.

פעילות נבחרות תולות פאשקוולים אודות זכותן להיבחר

פוליטיקה היא לא מקום לנשים חרדיות
"בשביל מה לך לעורר מהומות?" נשאלה אסתי שושן בראיון, ואל השאלה הזו מצטרפים רבים שרואים את המאבק הסיזיפי של נבחרות בדרך לשוויון הזדמנויות לאישה החרדית .
אבל חוש הצדק המפותח לא מניח לפעילות הארגון שלנו לשקוט על השמרים.
"חברה שהמנהיגות שלה היא גברית טהורה, משהו במנהיגות הזה לא טוב", טוענת אסתי, "אין שם שום נקודת מבט נשית, חומלת אכפתית, אימהית על עיצוב המציאות והמדיניות, כפי שהיא מנהלת כיום בחברה החרדית".

"תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם פמיניזם" (הרב בלוי, מתוך הכתבה של אסף אופיר, כאן 13.)

ארון הספרים היהודי נותר גם הוא מחוץ לתחום של האישה החרדית, אולי מתוך הרצון לשמר את הידע והכוח בידי הגברים החרדים ואולי מתוך פחד משינוי, פחד שמשמר את הנשים החרדיות בעמדת נחיתות מזה שנים רבות.

"אישה היא אישה, וגבר הוא גבר" מסביר בפשיטות הרב מרדכי בלוי, ויש לו גם הצעה לאסתי ולחברותיה לעשיית מעשים טובים בשעות הפנאי, בנוסף להדחת כלים והכנת שעורי הבית עם הילדים, שממטלות אלו אין להן פטור, לשיטתו.

הרב מרדכי בלוי, מגיב לתופעת הפמניזם החרדי

והוא מגביר בנו את התהייה, האם מישהו יתעשת שם בהנהגה?
האם מהכנסת ה-23 שיש בה את מספר הנשים מאז קום המדינה, תצא הישועה?

לא לכל השאלות הללו יש לנו תשובות, אבל כרטיסים להקרנת הסרט השבוע בסינמטק תל אביב נשארו לנו מעט, לחצו  כאן לרכישה, ההכנסות מוקדשות לקרן קופרו.

https://icredit.rivhit.co.il/payment/PaymentFullPage.aspx?GroupId=8bf2f4c0-4adb-49b4-8742-f3d34998a152

לכתבה המלאה  של ערוץ 13 לחצו כאן.

 

אסון מירון הבא- כאן מעבר לפינה!

בואו נדבר רגע על מוסדות חינוך חרדיים. כן, כן על תלמודי קרא עוד...

בואו נדבר רגע על מוסדות חינוך חרדיים.
כן, כן על תלמודי התורה ובתי יעקב לבנות.
חשבתם פעם על האם הם עומדים בתקני הבטיחות?
הרשו לי לגלות לכם שהתשובה היא שלילית.

לעיתים קרובות אני עומדת משתאה מול ה"חפריות" האיומה שבה מתנהלים העניינים, במוסדות חינוך חרדיים בכלל, ובתלמודי התורה בפרט.

חשבתם לרגע על הצפיפות האיומה השוררת באותם מוסדות חינוך?

איילת ג', אימא לארבעה, שבתה לומדת בבית יעקב יסודי בבני ברק, שיתפה אותי באירוע שארע ביום שישי האחרון, כשביקרה בבית הספר בו לומדת ילדתה. בעת שהצלצול המסמן את סיומו של יום הלימודים נשמע, נחשול אדיר של תלמידות נדחק החוצה במורד המדרגות. התלמידות סיימו את לימודיהן בעת ובעונה אחת כך שכל הילדות מהצוציקית הלומדת בכיתה א' ועד הבוגרת בכיתה ח' נדחקו אל גרם המדרגות, וזאת כאשר בכל שכבה יש עשר כיתות לימוד!
אם חברתי התקשתה להתמודד עם נחשול התלמידות והדחיפות מכל עבר, מה תעשה רבקהל'ה תלמידת כיתה א'?

ואם לא די בכך, גם אני הייתי עדה למקרה מצמרר. בתלמוד תורה שבו התחנך בני, עד לפתיחת שנה הלימודים הנוכחית, גן השעשועים הבני ברקי שימש כחצר משחקים לתלמוד התורה, וזאת כאשר גן השעשועים עצמו סמוך לכביש. למעשה, באופן שערורייתי, ניתן "אמון" בילדי הגנים הומדים בתלמוד תורה שהם לא ירדו אל הכביש, זאת כאשר הגננות עצמן יושבות על ספסל עם עין צופיה על הילדים בעודן ומשוחחות בינו לבין עצמן על ענייני דיומא.
אממה, בשעת הלימודים האחרונה של סיום הצהרון בעוד הילדים משחקים להנאתם בגן השעשועים, רץ אחד מן הילדים לכביש בזמן שראה את אחותו הצעירה שהגיעה לאסוף אותו מהגן.
האם אתם חושבים שהלקח נלמד?
שוב, לצערי, התשובה היא שלילית. גם כיום, בזמן אלול, הילדים משחקים בגן השעשועים המשמש כחצר משחקים, בעוד חצר התלמוד תורה קטנה מלהכיל את כמות תלמידיה.החצר עצמה דלה,ריקה ממתקנים המתאימים לילדי המכינה (ילדי גן חובה), ללא זכר לנדנדה או מגלשה, והיא משמשת בדוחק את תלמידי התלמוד תורה למשחק כדורגל.
לא רק בריכוזים החרדיים בעיות מעין אלו קיימות, לאחרונה גם הורים בבית יעקב בחיפה יצאו במאבק כנגד העירייה אשר מתעלמת ממצוקת המבנים והמקום, בעוד תלמידות בנות יעקב בחיפה סובלת מצפיפות קשה.

לדעתי, בעיית הבטיחות מורכבת משני היבטים:
ההיבט הראשון שממנו אוהבים להתעלם הוא שהתלמיד החרדי הינו לקוח שבוי. כן,לא נעים אבל זו האמת. ההנהלה לא צריכה להתאמץ על מנת לשווק את המוסד החינוכי להורים, משכך אין אפילו נלקחה מן ההורים היכולת לבוא בדרישות בסיסיות של בטיחות ותקינות.
הגורם השני,הינה ההזנחה מצד משרד החינוך,כביכול במקומות שבהם אין לימודי ליבה מלאה, אין גם, לכאורה, עילה לדאוג לרווחת התלמידים ולצרכים הבסיסיים.
בימים כתיקונם איני מתיימרת להיות נביאת זעם, אך במקרה זה אני נדרשת להשמיע קול שפוי. לא נעים, קצת צורם, אבל מתבקש.
התעוררו, לפני שיהיה מאוחר מדי!
צפוף אצלינו זה בטוח, אבל גם מסוכן!!

הכותבת: רעיה מרי,מנהלת אדמניסטרטיבית באירגון נבחרות,אמא לתמר שלמה ואברהם.

אמהות ונגישות

אמהות עם צרכים מיוחדים ואתגריהן.

כותבת: אסתר קרמר, פעילה חברתית חרדית למען אנשים עם מוגבלויות

תחנת האוטובוס עמוסה בבנות נרגשות עם גלגלי ים מנופחים, אמהות עם תיקים עמוסים בפירות חתוכים, שתיה וקרם שיזוף. כולן מחכות יחד לאוטובוס שתיכף מגיע ונוסע לחוף הים.
רק ילדה אחת עומדת בבנין הסמוך ומסתכלת על כולן, רוצה גם, ולא יכולה. אמא שלה, עם כסא גלגלים, ולא יכולה לעלות לכל ההסעות האלו, שלוקחות לים.
גם שבוע שעבר, שהיה טיול מטעם המתנ"ס הם לא נרשמו, כי האוטובוסים לא נגישים.
לטיולי משפחות היא מצטרפת, רק עם אבא והאחים, ואמא נשארת בבית, מנופפת להם לשלום.

כמוה יש עוד ילדות לאמהות עם מוגבלות, שמוותרות על הרבה יציאות עם אמא, שלא יכולות לעלות כמו כולם על האוטובוס ממודיעין עילית או ביתר אל הכותל המערבי או לביקור אצל סבתא מבני ברק. כל האוטובוסים הבינעירוניים לא נגישים לנכים.

התחבורה הציבורית הבינעירונית בארץ לצערינו אינה נגישה לאנשים עם מוגבלות, ופלח אוכלוסיה משמעותי שסובל מזה אלו אמהות חרדיות, אשר לא תמיד יש להן רכב ורשיון נהיגה, ובכל מקרה, המשפחה גדולה, וגם כשיש רכב מותאם, הוא לא בהכרח מותאם לגודלה של המשפחה…

ולא רק התחבורה, גם אתרי הטיול.
אתרי טיול רבים אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות, או שאין ציון האם הם נגישים, ואין כל דרך לברר. (וכך, גם אם אולי הם נגישים, אז מוותרים מראש)
כך גם ערבי נשים, פעילויות שונות, אטרקציות שמתחדשות בכל קיץ, פינות חי, הצגות ועוד.
אולי כדאי, כשמפרסמים טיול, אתר, אטרקציה, לציין האם זה נגיש לנכים, למען כל אותן משפחות?

נגישות חופי הרחצה אמנם סודרה, אך השבילים מגיעים רק כמעט למים, ומשם, ילדה קטנה לא יכולה לעזור לאמא להכנס לים, ואמא נשארת על החוף, בלי להכנס עם ילדתה, כמו כל האמהות. ולרוב היא כבר תוותר ותשאר בבית.
בכל חוף ים מוצבת סככה המיועדת לאנשים עם מוגבלות, אך מי שם לב לכך בכלל? היא סככה נוחה, עם גישה לעגלה וקרובה לשביל, ותמיד נתפסת ראשונה, וגם אם תגיע אשה על כיסא גלגלים לא יהיה לה מקום בסככה המלאה. ולא תוכל לבחור לעצמה סככה אחרת.

אחת הבעיות הגדולות הנוספות שנתקלת בהם אמא חרדית נכה בימים אלו זה קניות.
איזו אמא לא רוצה לצאת עם הבת שלה לקנות את הילקוט הראשון לכיתה א', או עטיפות ספרים תואמות למדבקות וגם ליומן?
בחנויות רבות יש מדרגות בכניסה, ובכלל, בעומס ערב תחילת שנה קשה להסתובב עם כסא גלגלים גם בתוך חנות נגישה. מדרגה אחת מספיקה אמנם לעגלת התינוק אבל בשביל כיסא גלגלים זה כמו קיר גבוה. אולי יבוא יום וחנויות יחזיקו רמפה מתקפלת שתסייע לנכים להיכנס. (יש כבר כמה חנויות חלוצות כאלו, זה לא יקר בכלל, וחשוב לספק שירות לכלל האוכלוסיה.)
לפעמים, אמא עומדת, יותר נכון יושבת, מחוץ לחנות, בחום של הקיץ ומחכה שהבת שלה תצליח למצוא את דרכה בין הקונות, ואולי היא תמצא קונה נחמדה שתשים לב ותעזור לה להרגיש קצת כמו כולן?

תמונה באדיבות: אסתר קרמר

קשה להיות אם גרושה חרדית. בימי הקורונה, זה הופך לסיוט

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה קרא עוד...

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

מאת: אסתי שושן 

גם בזמנים של שגרה, אימהות חרדיות גרושות מתמודדות עם אתגרים כפולים. הן לרוב צעירות, מטופלות בילדים ובעלות יכולות השתכרות נמוכות יחסית. יחד עם זאת, הן צריכות להילחם על הלגיטימציה הקהילתית ועל ניקוי הסטיגמות שמלוות את מעמדן. הקורונה מעמידה במבחן גדול את יכולות ההישרדות שלהן.

דבורה מדברת איתי בטלפון מביתה באחת הערים החרדיות. היא חסידת גור, גרושה בת 46, מורה, יועצת חינוכית וגרפולוגית, אמא לחמישה ילדים. "חיתנתי שניים מתוכם לבד", היא אומרת בגאווה. דבורה היא גם סבתא לשישה נכדים. היא בוחרת לצטט את דבריו של ה"פני מנחם", האדמו"ר הקודם מגור: "שואלים למה לא מברכים ברכת שהחיינו מתחת לחופה, ועונים בדרך מליצה כי יש פעמים שצריך לברך ברוך דיין האמת". כן, אותה ברכה שנוהגים לברך כששומעים שמישהו הלך לעולם שכולו טוב.

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

דבורה מנסה להסביר את התופעה. "המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי. האחריות מוטלת על האמא מאז ומעולם, האבא הוא מפרנס או לומד וכולם צריכים להשתחוות לו, הוא תופס את עצמו מקסימום כעוזר בגידול הילדים. אם הכלה או הבת שלי אומרות 'הבעל עזר לי', אני מייד מתקנת אותן: הוא לא עזר לך, זו אחריות שלו".

תרצה בלוך ממודיעין עילית, פעילה חברתית בארגון 'נבחרות' הפועל לקידום מעורבות של נשים חרדיות בשדה הפוליטי, יוצרת תוכן ומתרגמת, נשואה היום בשנית. היא ובעלה הנוכחי מגדלים יחד את חמשת ילדיה וארבעת ילדיו מנישואיהם הקודמים, ובת אחת משותפת. הגרוש של תרצה חי בחו"ל, מאז פסח הילדים לא נפגשו איתו, הוא לא הגיע לבקר וגם לא דאג שהם יגיעו אליו. כמו שתרצה מגדירה את זה, "האבא עבר למצב דוד". הוא בקשר טלפוני עם הילדים, אך כל הנטל הגדול של השהיה הממושכת בבית, תחת סגרים ובידודים, נופל עליה. "הילדים חווים תחושת נטישה קשה, אני מנסה כל הזמן להרגיע אותם", מסבירה תרצה בכאב.

ואולי יש לגברים חרדים שמתגרשים קושי מיוחד בקבלת האחריות ההורית כשהם ללא ה"עזר כנגדו"?  

"ככלל זה נכון", אומרת תרצה, "גבר חרדי צריך לעשות דרך עם עצמו כדי לקבל אחריות. יש תחושה שאומרים לגברים חרדים גרושים 'לכו תעשו ילדים חדשים. יש להם אמא שתגדל אותם, זה יפריע לך להתחתן'. יש גברים שפונים אלי במטרה למצוא שידוך, ומצהירים כנקודת זכות שהילדים לא אצלם. אבל אני יודעת גם על גברים שנלחמים על הילדים. יש אבות שנלחמים על גידול הילדים שלהם, כמו הבעל הנוכחי שלי, שהוא גרוש ואב לילדים מנישואין קודמים".

לאה מאיזור מודיעין, בת 32, גרושה ואמא לשלוש בנות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית בארגון חברתי. היא מספרת לי באושר שהתארסה לפני כמה שבועות לבחיר ליבה והם מצפים לסיום הסגר כדי לערוך חתונה. גם לאה מצאה את עצמה בשנה האחרונה לבד בחזית המשפחתית, תוך ניסיון להביא פרנסה ולשמור על השפיות. "יש תופעה של התנערות של אבות מהאחריות ההורית. הגרוש שלי מדבר על ניכור הורי, אבל זה אתה שבוחר לא להגיע ולא לראות אותם. מדובר באבות צעירים שלרוב אין להם עבודה מסודרת, הם במרדף אחרי החתונה הבאה. הם לא יכולים להיות במערכת יחסים בלי חתונה, זה מייצר לחץ אצלם והילדים נפגעים".

מערכות החינוך בחברה החרדית עובדות ברובן ב"מרחב קולי" בימי הקורונה. המורים והמורות מקליטים שיעורים, הילדים צריכים להתקשר למספר מסוים ולהאזין לשיעור. מתכונת זו היא קשה מאוד ליישום, יש בעיה במעקב אחר מילוי המטלות וכשמדובר על ילדים עם בעיות קשב וריכוז, זה הופך להיות מורכב פי כמה. האחריות החינוכית נופלת על האימהות.

שירה מרגישה מוצפת, בעיקר סביב הציפיות של מוסדות החינוך והביקורת שנשמעת כשהיא קורסת תחת הנטל. "מצפים ממני להתנהל רגיל כאילו יש שני הורים נוכחים. שאעקוב אחר הילדים במשימות הלימודיות, וכך אם הילדים לא מקפידים אז 'את לא הורה מתפקד'".

יפית סבורה שהקורונה למעשה העצימה את העדר האחריות ההורית שכבר היתה שם קודם. "במקרה שלי, הקורונה הרגילה את אבי ילדיי שהוא לא שולח את הילדים ללימודים. אם הם הולכים אליו בשלישי, אז הוא לא שולח אותם ברביעי. גם לימודים מקוונים הם לא לומדים. הוא לא לוקח אחריות על שום דבר שקשור ללמידה מרחוק. פעם אחת שלחתי לגרוש שלי לינק שידאג שהילדה תכנס למבחן וכלום. החלטתי לשחרר, שיהיה אבא בדרך שלו, בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל הבנתי שיש גבול ליכולת שלי להתערב ולהציב גבולות, שיגדל אותם בדרכו".

שירה מדברת על הנזקים הפסיכולוגיים הקשים של חיים תחת סגר ממושך, בלי אינטראקציות חברתיות עם נשים בנות גילה. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלצד מפירי החוק החרדים, יש המון אחרים שחיים תחת מגבלות הקורונה וסופגים גם את הנזקים הכלכליים והנפשיים של הסגר, גם את אחוזי ההדבקה הגבוהים באזוריהם וגם את השנאה המתגבהת כלפיהם ממי שרואים את כולם כמקשה אחת.

"הקורונה גרמה לי באופן אישי לחוסר ביטחון", מספרת שירה. "אני חצי וורבלית ממה שהייתי, הסגר הזה גרם לי לחוסר ביטחון, אני נמנעת ממפגשים ואני קולטת שאני מאבדת כישורים חברתיים, משהו קרה לי בראש. זו לא מי שהייתי. יש את מי שעשה לימון מהלימונדה, יש כאלה ששידרגו את עצמם, אבל אני לא מצליחה לצאת מהלופ כשהילדים איתי 24/7. אין לי ריכוז למפגשי זום, אני לא שם, הילדים כל הזמן סביבי, אני לא יכולה להתרכז בכלום. אם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא".

שירה מתארת את הקטסטרופה החברתית והנפשית, ה"קפסולות החברתיות" שיצרה המגיפה. "אני כמעט לא נפגשת עם אנשים בגילי, נגמר עידן החברות הקודמות, אני צריכה למצוא חברות חדשות. כל אחת בשנה האחרונה הסתגרה לעצמה, או עם הבעל שלה. אני נדחקתי הצידה. זה העמיק את הפער החברתי בין גרושות חד הוריות במשמורות משותפות ובמשפחות תומכות, לבין אלה שמתמודדות לבד".

בעל אברך, גרוש מפרנס

לצורך הכתבה דיברתי גם עם שני אבות חרדים גרושים, רציתי לשמוע מה יש להם לומר ואיך זה נראה מהעיניים שלהם. שניהם מגדירים את עצמם כאבות מעורבים שעושים הכל כדי לשהות עם הילדים ולספק להם את כל צרכיהם. יחד עם זאת, הם מודים שיש משהו בחינוך ובתרבות של הגבר החרדי הממוצע שמייצר את המצב העגום עליו מספרות האימהות.

מנחם, גרוש חרדי בן 30, מוכר בחנות בגדים, תולה זאת באי השוויון המגדרי המוטמע בעולם החרדי. "יש הגדרות של 'שר חוץ' ו'שר פנים'. אצלנו הדברים קורים באיחור גם בשורת השוויון. אם בחוץ אמירות כמו 'אני עוזר לאשתי' כבר מתקבלות בביקורת, אצלנו יש עוד דרך לעשות".

שלומי, גרוש חרדי בן 36, איש חינוך, מעלה נקודת מבט מעניינת. "נשים חרדיות רוצות בעל אברך ומוכנות לעשות הכל בשביל זה, אבל פתאום כשמתגרשים, הן צריכות אותו עובד ומפרנס יפה. זה לא עומד במבחן המציאות".

"תארי לך גבר חרדי שיש לו 4 בנות בתיכון ויסודי", הוא מנסה להסביר את תופעת העדר האחריות ההורית של גברים גרושים סביב המטלות הלימודיות, "הן יושבות ועושות שיעורים במרחב הקולי, יש לו איך לעזור להן? אין לו מה לעשות איתן. גם אם יש לו כסף. הוא יודע להסביר להם פרבולה? הגבר החרדי הגרוש מרגיש מטומטם ליד הבנות שלו. כשהוא נשוי, יש לו את המעמד שלו ואת תחום האחריות המקובל של לימוד תורה או פרנסה. אבל כשהוא מתגרש וצריך להידרש לבית וילדים, הוא הופך להיות נכה."

 

את הכתבה במקור, ניתן לקרוא – כאן.

ש"ס החלום ושברו

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה קרא עוד...

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה את הנשים לקדמת הבמה". ואת השבוע הזה פתחנו בסרטו משובב נפש של ש"ס הפורט על מרכיבי המסורתיות המזרחית ומכיל נשים כחלק בלתי נפרד מהחיים. אל תקפצו למסקנות נמהרות, זה לא שש"ס שמה נשים במקום כלשהו ברשימתה ולא שהיא דואגת לייצוגן במועצות מקומיות או דתיות. ש"ס מתכוונת לעשות מה שהיא יודעת, לארגן כנס נשים גדול ובו היא תגייס את חמישים האחוזים מבוחריה להצביע לה, להציג מצג שווא של מתינות ומסורתיות ביחס אליהן בסרטיה המושקעים. למרות שהיא לא חושבת שיש להן מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות שלה ולו רק בשל ההצהרה של אריה דרעי בידיעות אחרונות לפני שנה בדיוק "הציבוריות היא לא מקום מתאים לנשים".
אתחיל מזה שגדלתי עם תנועת ש"ס, לאור פסיקת ההלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בבית חרדי, הלכתי מחמיר הנותן כבוד לפסיקת המזרח והמערב. במשך שנים נתתי לה את קולי. כחרדית האופציות הן מועטות, או יהדות התורה שהיא בעיני התגלמות הגזענות החרדית על ידי באי כוחה העסקנות הפוליטית המשמרת את "החינוך בטהרתו" כשהטהרה היא בין היתר מכסות עדתיות אכזריות ויחס משפיל לכל מי שמוצאו, גוון עורו, או הסטטוס האישי שלו, לא מקובלים על ההגמוניה.
ש"ס הבטיחה לי הרבה הבטחות, היא התחילה מהחזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה, מתנועת התשובה, שהיתה בסיס אלקטורלי רחב להגדלת סל המצביעים, ש"ס הבטיחה להילחם באפליה והקימה רשת מוסדות חינוך, ש"ס התחייבה לדאוג לשקופים והציגה מצע חברתי, ש"ס היתה בעיני סמל ליהדות מכילה ומגוונת, וממש לאחרונה הובא לידיעתי שבתקנון המפלגה מופיע שבני מיעוטים יכולים לשמש כחברי מפלגה, ציון לשבח. נשים אגב, לא זוכות ליחס המתקן של בני מיעוטים.
אז למה ש"ס הפכה לאכזבה אחת גדולה?
ש"ס למדה להפוך את ההתעניינות ביהדות, הרגש המסורתי, והרצון לשיבה למקורות למאגר של זהב אלקטורלי. כשהחלה תנועת התשובה הגדולה, כחלק ממהפך סוציולוגי שנבע מסיבות רבות, כמו טראומת מלחמת יום כיפור, התפכחות מהחלום הציוני ומ"כוחי ועוצם ידי" ובכלל כמגמה חוצת מגזרים של חיפוש משמעות רוחנית לחיים אחרי הנסיון הכושל של כור ההיתוך שלא צלח.
רשת החינוך של ש"ס מתגאה בכך שהיא מהווה אלטרנטיבה לכל אלה שלא מתקבלים, היא מתגאה בכך שיש אצלה לימודי ליבה, אז איפה הקאץ'?
זה מתחיל מכך שהגמוניית החינוך החרדי האשכנזי מכירה בהחלט במעמדות בתוך הציבור הספרדי. אינה דומה ביתו של אברך מזרחי פשוט וירא שמיים, חסר מעמד קשרים וכסף, לביתו של עסקן מזרחי שיושב על ברזיה כלשהי, זה יכול להיות ח"כ, שר, או אפילו איש תקשורת, או עסקן עם השפעה.
אז למרות שבסוף הסבתות של שתיהן הגיעו מהמקום הלא נכון בגלובוס, ויתכן וצבע עורן של שתיהן סובל מעודף פיגמנט, עדיין כוח, כסף וקשרים הם כרטיס כניסה למוסדות האשכנזים המפעילים מכסות שמאפשרים קבלת כמות מוגבלת של תלמידים ותלמידות מעדות המזרח.
מה קיבלנו? כל השכבה החזקה, המקושרת, בעלת הכסף (לשיעורים פרטיים למשל) נמצאת לרוב במוסדות האשכנזיים, ורשת החינוך של ש"ס שהיתה אמורה להיות אלטרנטיבה, לא קיימה את ההבטחה, כי החלוקה המעמדית בתוך עדות המזרח ייצרה קרע פנים עדתי גדול, השאירה את המוסדות האשכנזים תחת המיתוג האליטיסטי ויצרה גיטאות סוציו אקונומיים חדשים. האם העטרה חזרה ליושנה? פחות. כי האפליה הגזענית עדיין בועטת, כי היא אפילו כואבת יותר כי היא קורעת את הציבור המזרחי ומייצרת את מאבקי החזקים והחלשים ומייצרת מעמדות פנימיים.
האם ש"ס הצליחה לייצר סדר יום של מתינות יהודית הלכתית ברוח חכמי ספרד והמזרח? שוב היא נפלה גם פה למלכודת ההגמונית. כל עוד שמנה וסלתה התחנכו במוסדות האשכנזים המחמירים והקיצוניים, ש"ס הובלה לאותם מקומות בדיוק, ואפילו לעיתים למקומות קיצוניים יותר, כדי לומר "כשר אני".
ומהי הבשורה שש"ס מביאה לציבור המסורתי אותו היא גייסה בבחירות ספטמבר בסרטון מרשים העושה שימוש ציני במנהג הסליחות? וכיום בערגה על המסורתיות. התשובה היא כלום, בימי הדין הסלוגן היה, לתת תשובה בקלפי, כשהרמז הוא ברור. ימי התשובה והרחמים של אלול מנוצלים באופן ציני למטרות פוליטיות ולגריפת הון של מנדטים שיתורגם לכיסאות, כוח ותקציבים עבור מה? עבור עוד מוסדות חינוך שיהוו גיטאות עדתיים מעמדיים שם אליטת ש"ס בזה להם, עוד בתי ספר שיסלילו דורות לחיי עוני שלא יתנו כלים לחיים לבוגריהם ובהעדר רשתות ביטחון כלכליות מובנות ילכדו לנצח הם ודורותיהם במילכוד הנפשי והחברתי של נחיתות מעמדית וכלכלית.
כך יגוייסו גם הפעם בבחירות 2020 נשים אוהבות מסורת בטקסי הפרשת חלה המוניים ובהבטחות לישועות, בסרטונים סוחטי דמעות ונוסטלגיה של בית אבא, יש זלזול יותר גדול בקהל הבוחרים שלך יותר מזה?
ובראש מככב אלוקים, המסר אולי תורגם בחיוביות, תצביעו ואלוקים יהיה מרוצה, אבל המשמעות האמיתית היא, אם לא תצביעו נכון "אבא מסתכל מלמעלה" כשלא ברור אם זה הרב עובדיה זצ"ל שכבר שנים לא איתנו, או הקב"ה שצופה עליכם גם בלי מצלמות בקלפי ואוי לכם מיום הדין.
פורסם ב"יום ליום" 28.2.20

הגברים שולטים, השרלטנים משגשגים: כך מושתקות הנשים החרדיות

לטור המצולם "דעה בדקה" YNET אסתי שושן בכל פעם קרא עוד...

לטור המצולם "דעה בדקה"

YNET אסתי שושן

בכל פעם מחדש עולה השאלה, איך קורה שנשים חרדיות ודתיות נופלות בבורות שטומנים שרלטנים, מנהיגי כתות ומטפלים ובעלי סמכות רוחנית ודתית. בשבוע שעבר נחשפה עוד כת כזו, ואיתה עלו שוב השאלות הללו.

שיטת הלימוד אצל הגברים החרדים מעניקה משקל רב לתהייה ולהטלת ספק. החינוך הרווח לבנות ולנשים חרדיות, לעומת זאת, עוסק לרוב בשורה התחתונה, מבלי להבין את ההגיון הפנימי בהלכה.

השליטה הגברית האבסולוטית – הן במוקדי הכוח העסקניים הפוליטיים והן בארון הספרים היהודי – מייצרים יחד מצב שבו נשים יתקשו לשאול שאלות ולהטיל ספק, גם כשמול עיניהן הן תראינה מישהו שנתפס כסמכות רבנית, עובר עבירה חמורה.

בשירות הסמכותנות הדתית עומדת חובת ההצבעה למפלגות החרדיות. הפעולה הזו שמקורה בתרבות יוון, הפכה איכשהו למצווה יהודית מן המניין, שקיומה מבטיח שלל ישועות בעולם הזה ובעולם הבא.

זו רק אחת מתופעות הלוואי של היררכיה גברית נוקשה, שבה מקומן של נשים נעדר ולא קיים. ניראות של נשים במרחב הציבורי והתורני-הלכתי נראית אומנם כמאיימת על השמרנות הבסיסית. אבל ההיפך שלה, כפי שנראה היום, של שתיקה ומחיקה – הוא איום לא רק על נשים ומעמדן, אלא על היהדות וההלכה כולה.

 

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור

כנס "מקדמות יחד" 2 של פורום דב לאוטמו בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה ורצות ומשפיעות

אסתי שושן מייסדת ומנכ"ל נבחרות בדברים היוצאים מן הלב קרא עוד...

אסתי שושן מייסדת ומנכ"ל נבחרות בדברים היוצאים מן הלב בכנס סביב נושאים חברתיים ובהם חינוך לערכים ודמוקרטיה, שותפות בין מגזרית ועוד.

מוזמנים לצפות ולהאזין.

0