Category - טורים ודעות

ש"ס החלום ושברו

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה קרא עוד...

את השבוע הקודם פתחנו בידיעה מרוממת נפש "ש"ס מביאה את הנשים לקדמת הבמה". ואת השבוע הזה פתחנו בסרטו משובב נפש של ש"ס הפורט על מרכיבי המסורתיות המזרחית ומכיל נשים כחלק בלתי נפרד מהחיים. אל תקפצו למסקנות נמהרות, זה לא שש"ס שמה נשים במקום כלשהו ברשימתה ולא שהיא דואגת לייצוגן במועצות מקומיות או דתיות. ש"ס מתכוונת לעשות מה שהיא יודעת, לארגן כנס נשים גדול ובו היא תגייס את חמישים האחוזים מבוחריה להצביע לה, להציג מצג שווא של מתינות ומסורתיות ביחס אליהן בסרטיה המושקעים. למרות שהיא לא חושבת שיש להן מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות שלה ולו רק בשל ההצהרה של אריה דרעי בידיעות אחרונות לפני שנה בדיוק "הציבוריות היא לא מקום מתאים לנשים".
אתחיל מזה שגדלתי עם תנועת ש"ס, לאור פסיקת ההלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בבית חרדי, הלכתי מחמיר הנותן כבוד לפסיקת המזרח והמערב. במשך שנים נתתי לה את קולי. כחרדית האופציות הן מועטות, או יהדות התורה שהיא בעיני התגלמות הגזענות החרדית על ידי באי כוחה העסקנות הפוליטית המשמרת את "החינוך בטהרתו" כשהטהרה היא בין היתר מכסות עדתיות אכזריות ויחס משפיל לכל מי שמוצאו, גוון עורו, או הסטטוס האישי שלו, לא מקובלים על ההגמוניה.
ש"ס הבטיחה לי הרבה הבטחות, היא התחילה מהחזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה, מתנועת התשובה, שהיתה בסיס אלקטורלי רחב להגדלת סל המצביעים, ש"ס הבטיחה להילחם באפליה והקימה רשת מוסדות חינוך, ש"ס התחייבה לדאוג לשקופים והציגה מצע חברתי, ש"ס היתה בעיני סמל ליהדות מכילה ומגוונת, וממש לאחרונה הובא לידיעתי שבתקנון המפלגה מופיע שבני מיעוטים יכולים לשמש כחברי מפלגה, ציון לשבח. נשים אגב, לא זוכות ליחס המתקן של בני מיעוטים.
אז למה ש"ס הפכה לאכזבה אחת גדולה?
ש"ס למדה להפוך את ההתעניינות ביהדות, הרגש המסורתי, והרצון לשיבה למקורות למאגר של זהב אלקטורלי. כשהחלה תנועת התשובה הגדולה, כחלק ממהפך סוציולוגי שנבע מסיבות רבות, כמו טראומת מלחמת יום כיפור, התפכחות מהחלום הציוני ומ"כוחי ועוצם ידי" ובכלל כמגמה חוצת מגזרים של חיפוש משמעות רוחנית לחיים אחרי הנסיון הכושל של כור ההיתוך שלא צלח.
רשת החינוך של ש"ס מתגאה בכך שהיא מהווה אלטרנטיבה לכל אלה שלא מתקבלים, היא מתגאה בכך שיש אצלה לימודי ליבה, אז איפה הקאץ'?
זה מתחיל מכך שהגמוניית החינוך החרדי האשכנזי מכירה בהחלט במעמדות בתוך הציבור הספרדי. אינה דומה ביתו של אברך מזרחי פשוט וירא שמיים, חסר מעמד קשרים וכסף, לביתו של עסקן מזרחי שיושב על ברזיה כלשהי, זה יכול להיות ח"כ, שר, או אפילו איש תקשורת, או עסקן עם השפעה.
אז למרות שבסוף הסבתות של שתיהן הגיעו מהמקום הלא נכון בגלובוס, ויתכן וצבע עורן של שתיהן סובל מעודף פיגמנט, עדיין כוח, כסף וקשרים הם כרטיס כניסה למוסדות האשכנזים המפעילים מכסות שמאפשרים קבלת כמות מוגבלת של תלמידים ותלמידות מעדות המזרח.
מה קיבלנו? כל השכבה החזקה, המקושרת, בעלת הכסף (לשיעורים פרטיים למשל) נמצאת לרוב במוסדות האשכנזיים, ורשת החינוך של ש"ס שהיתה אמורה להיות אלטרנטיבה, לא קיימה את ההבטחה, כי החלוקה המעמדית בתוך עדות המזרח ייצרה קרע פנים עדתי גדול, השאירה את המוסדות האשכנזים תחת המיתוג האליטיסטי ויצרה גיטאות סוציו אקונומיים חדשים. האם העטרה חזרה ליושנה? פחות. כי האפליה הגזענית עדיין בועטת, כי היא אפילו כואבת יותר כי היא קורעת את הציבור המזרחי ומייצרת את מאבקי החזקים והחלשים ומייצרת מעמדות פנימיים.
האם ש"ס הצליחה לייצר סדר יום של מתינות יהודית הלכתית ברוח חכמי ספרד והמזרח? שוב היא נפלה גם פה למלכודת ההגמונית. כל עוד שמנה וסלתה התחנכו במוסדות האשכנזים המחמירים והקיצוניים, ש"ס הובלה לאותם מקומות בדיוק, ואפילו לעיתים למקומות קיצוניים יותר, כדי לומר "כשר אני".
ומהי הבשורה שש"ס מביאה לציבור המסורתי אותו היא גייסה בבחירות ספטמבר בסרטון מרשים העושה שימוש ציני במנהג הסליחות? וכיום בערגה על המסורתיות. התשובה היא כלום, בימי הדין הסלוגן היה, לתת תשובה בקלפי, כשהרמז הוא ברור. ימי התשובה והרחמים של אלול מנוצלים באופן ציני למטרות פוליטיות ולגריפת הון של מנדטים שיתורגם לכיסאות, כוח ותקציבים עבור מה? עבור עוד מוסדות חינוך שיהוו גיטאות עדתיים מעמדיים שם אליטת ש"ס בזה להם, עוד בתי ספר שיסלילו דורות לחיי עוני שלא יתנו כלים לחיים לבוגריהם ובהעדר רשתות ביטחון כלכליות מובנות ילכדו לנצח הם ודורותיהם במילכוד הנפשי והחברתי של נחיתות מעמדית וכלכלית.
כך יגוייסו גם הפעם בבחירות 2020 נשים אוהבות מסורת בטקסי הפרשת חלה המוניים ובהבטחות לישועות, בסרטונים סוחטי דמעות ונוסטלגיה של בית אבא, יש זלזול יותר גדול בקהל הבוחרים שלך יותר מזה?
ובראש מככב אלוקים, המסר אולי תורגם בחיוביות, תצביעו ואלוקים יהיה מרוצה, אבל המשמעות האמיתית היא, אם לא תצביעו נכון "אבא מסתכל מלמעלה" כשלא ברור אם זה הרב עובדיה זצ"ל שכבר שנים לא איתנו, או הקב"ה שצופה עליכם גם בלי מצלמות בקלפי ואוי לכם מיום הדין.
פורסם ב"יום ליום" 28.2.20

הגברים שולטים, השרלטנים משגשגים: כך מושתקות הנשים החרדיות

לטור המצולם "דעה בדקה" YNET אסתי שושן בכל פעם קרא עוד...

לטור המצולם "דעה בדקה"

YNET אסתי שושן

בכל פעם מחדש עולה השאלה, איך קורה שנשים חרדיות ודתיות נופלות בבורות שטומנים שרלטנים, מנהיגי כתות ומטפלים ובעלי סמכות רוחנית ודתית. בשבוע שעבר נחשפה עוד כת כזו, ואיתה עלו שוב השאלות הללו.

שיטת הלימוד אצל הגברים החרדים מעניקה משקל רב לתהייה ולהטלת ספק. החינוך הרווח לבנות ולנשים חרדיות, לעומת זאת, עוסק לרוב בשורה התחתונה, מבלי להבין את ההגיון הפנימי בהלכה.

השליטה הגברית האבסולוטית – הן במוקדי הכוח העסקניים הפוליטיים והן בארון הספרים היהודי – מייצרים יחד מצב שבו נשים יתקשו לשאול שאלות ולהטיל ספק, גם כשמול עיניהן הן תראינה מישהו שנתפס כסמכות רבנית, עובר עבירה חמורה.

בשירות הסמכותנות הדתית עומדת חובת ההצבעה למפלגות החרדיות. הפעולה הזו שמקורה בתרבות יוון, הפכה איכשהו למצווה יהודית מן המניין, שקיומה מבטיח שלל ישועות בעולם הזה ובעולם הבא.

זו רק אחת מתופעות הלוואי של היררכיה גברית נוקשה, שבה מקומן של נשים נעדר ולא קיים. ניראות של נשים במרחב הציבורי והתורני-הלכתי נראית אומנם כמאיימת על השמרנות הבסיסית. אבל ההיפך שלה, כפי שנראה היום, של שתיקה ומחיקה – הוא איום לא רק על נשים ומעמדן, אלא על היהדות וההלכה כולה.

 

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור

כנס "מקדמות יחד" 2 של פורום דב לאוטמו בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה ורצות ומשפיעות

אסתי שושן מייסדת ומנכ"ל נבחרות בדברים היוצאים מן הלב קרא עוד...

אסתי שושן מייסדת ומנכ"ל נבחרות בדברים היוצאים מן הלב בכנס סביב נושאים חברתיים ובהם חינוך לערכים ודמוקרטיה, שותפות בין מגזרית ועוד.

מוזמנים לצפות ולהאזין.

"פיטורי קיץ" שבשגרה.

בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים קרא עוד...

בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים החרדיות הדאיגו מאד.

אפרת שוקרון, פעילה וחברה בנבחרות, כותבת:

כשביקשנו ייצוג הם הבטיחו לנו שהם כבר מייצגים אותנו!
כמה מפתיע לגלות הבוקר שהתופעה ההזויה הזו שנקראת 'פיטורי קיץ' (מכירים?) פוגעת בעיקר בנשים, ובנשים חרדיות בהיקפים הגדולים ביותר!
כן, נשים חרדיות הן הסובלות העיקריות, אבל להן? להן אין שום ייצוג!

אני בטח לא מפתיעה אף אחד כשאני אומרת שלרוב הנשים האלו אין פייסבוק ואין וואצאפ, (אינטרנט מסונן לצורך קבלת מיילים במקרה הטוב) ודי ברור להן ש'שלוחי דרבנן' עושים לטובת המגזר את כל מה שהם יכולים ויותר…
-הן באמת לא נחשפות לביקורת הפנימית שקיימת במגזר (בעיקר ברשת) והדרישה של פמיניסטיות חרדיות לייצוג במפלגות החרדיות לא מצליחה להגיע לאוזניהן. (ואם כן באופן מעוות ביותר עיין ערך הרב נויגרשל: נשים הסובלות מסיכזופרניה)

בכלל, כרגע התחושה היא שיש כאן מלחמת דת!
איך אמר דרעי? 'ישראל הולכת למשאל עם האם תהיה פה מדינה יהודית/חילונית'.

המסר הישיר שעובר כשנשים דורשות ייצוג הוא אנחנו כבר מייצגים אתכן, אבל כשפורטים לפרוטות ובודקים היכן היו נציגנו בסוגיות שחשובות לנו, היכן היו בוועדות רלוונטיות בנושאים שנוגעים ישירות לנשים חרדיות (בריאות, תעסוקה, אלימות וכו')? השדר שעובר הוא: 'תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם זוטות, כל בר דעת מבין שהשבת, הגיוס והגיור חשובים יותר…'
והכי נאצל זה: 'העבודה בכנסת היא התעסקות ברפש, אנחנו באמת מונעים ממכן את כל הגועל הזה, תפסיקו לבקש מה שאתן לא מבינות שלא טוב לכן'.

האמת, זה נשמע כל כך גרוע שאני לא מאמינה לנתונים האלו, בטח בשירות התעסוקה סתם אנטישמיים ורוצים להוציא אותנו רע כמו תמיד.

לקריאת הכתבה, ניתן ללחוץ על התמונה.

דעה של אחת – שרה ינץ כותבת.

שרה ינץ, עובדת סוציאלית קלינית. מתמחה בטיפול בטראומה מינית קרא עוד...

שרה ינץ, עובדת סוציאלית קלינית. מתמחה בטיפול בטראומה מינית ומורכבת וכותבת קבועה במגזין "נשים, דעתן!" כותבת בחודש אלול:

בחלק הזה​ של השנה- ​י​צא לי לחשוב לראשונה-
על האבולוציה שלנו,
מגיל הילדות ועד היום,
בכל הנוגע לחזרה בתשובה.

נזכרתי, איך בגילאים מוקדמים יותר​, בשלהי אב בואכה אלול​, פניתי למלאכת איסוף הראיות 'בכתב האישום' השנתי שלי​​,
איך תמיד הסקתי את הדרך בה עליי לצעוד אל השם, ביחס למה שהכתיבו לי מסגרות החינוך דאז.
נזכרתי בי, ​פועה בציפייה לכפרה, אם רק אסגור עוד כפתור, אמתח גרב נוזלת, ואתפלל ארוכות ארוכות, עד שתצא לאור – דמעה של סוררת. ​
האמונה שלי דאז, הכתיבה חוזה עם הבורא, שהיה קשור בעבותות, לחוזה שנדרש ממני בתקנון בית הספר.

ברוב כסילותי- אימצתי את התקנון כאמת מידה ל'צדיקות' שלי​, כל מה שהמורה התורנית שלי עשתה-מותר, וכל מה שלא-אסור.
ככה. פשוט. ​

כשהגיע זמני לצאת אל העולם ולהיפרד מתכתיבים רוחניים שהיוו לי גבול, נאלצתי לראשונה להתעמת עם כל השדים כולם​,​
ולהתעקש על 'תקנות' חדשות-, ​אבני דרך בעבודה שלי את השם.
הופתעתי לגלות, שגם וכאשר לא היתה אף מורה שתנשוף לי בעורף, עדיין הגדרתי את 'מידת הצדיקות' שלי, בהתאם למה שנדרש ממני אי שם בספסל​י​ 'בית יעקב'.
אמת. חסרה לי אותה התמימות והיראה שנעדרת ממני היום ומאידך, אחריי שנים של תהליך ארוך עם עצמי, אני שמחה שאותו הפחד של הילדה שהייתי, לא מגדיר את ​טיב היחסים​ שלי עם הבורא.

אני מניחה​ שזה קשור​​​ לדרך בה ילדים חווים את העולם, בצבעים דיכוטומים ובהכללה של טוב ורע.
כבוגרים​ לעומת זאת​, אנו מקיימים מערכות יחסים מורכבות, המכילות לעיתים רבדים​,​ לכאורה מנוגדים (אהבה/שנאה כאב/אושר).
כבוגרים אנו מסוגלים להכיל ולקבל את עצמינו ואת הזולת, כטובים מהיסוד, אך לא מושלמים.
כבוגרים, אנו חוזרים בתשובה גם אם לא במודע, בקשר שלנו עם הבנזוג, עם הילדים, עם ההורים, עם הזולת, וכן, גם עם הבורא.
כי על אף שלא ראוי להשוות את בורא העולם לבשר ודם, בסופו של דבר, האמונה בבורא, תלויה בקשר והקשר הזה, כמו כל קשר אחר, תלוי בדרך בה אני מקבלת את עצמי.

אני רוצה להאמין, שהדרך בה אנו פוסקים את דיננו על הזולת, היא הדרך לפיה אנו נידונים, ולכן עיקר העבודה בעיניי, היא לא (רק) הסרגל בו אני מודדת ס"מ, אלא זה בו אני מודדת ומוקירה מידות. בעיקר מידות טובות.​

אני רוצה להאמין, שיש 'יותר' בנוכחות האלוקית שבי, יותר מאשר הגדרות אנושיות קטנות ומבוזבזות. ​
אני רוצה להאמין שאני לא 'חוטאת' רק מכיוון שיש טובים ממני, רוצה להאמין שאני אהובה, לא למרות מי שאני, אלא בזכות.

רוצה להאמין, ככה בפשטות, שלא משנה כמה תחפושות וגלגולים אאמץ ואשיל מעליי,
הנוכחות האלוקית- תישאר איתי תמיד.

שרה ינץ באינסטגרם
https://instagram.com/sarayanetz?igshid=13qffi0cyzfrn

סערת ההפרדה בעפולה. האם הפרדה זו הדרה?

כארגון שנמצא בשנים האחרונות בחזית המאבק בהדרת נשים בתוך קרא עוד...

כארגון שנמצא בשנים האחרונות בחזית המאבק בהדרת נשים בתוך החברה החרדית, אנו בעמדה לא פשוטה מול ביטול האירוע בעפולה. ניסינו לתמצת את עמדתנו לתוהות ולתוהים.
ביטול אירוע זניח ונישתי מאוד בעפולה, עם זמר חסידי שמיועד לכתחילה לקהל מסויים החפץ לשמוע אותו, נשים וגברים, זה צעד שיכול להכניס את הקהילה החרדית למגננה שתגביה את חומות ההדרה נגד נשים.
גם אם יש צדק במאבק, הוא כעת נעשה מבחוץ, בלי שיתוף והתייעצות עם גורמים חרדים מתונים והוא מסב נזק יותר מתועלת, שכן הראשונות לשלם את המחיר זה הנשים החרדיות.
בנבחרות מאמינות שהשינויים צריכים לצמוח מתוך הקהילה, שלבג'צ יש חשיבות רבה בכוונון השיח ובהגנה על זכויות מיעוטים, אך מקוות שהאירוע הזה כמו רבים שקדמו לו, לא ישמש כקרדום לגריפת הון פוליטי, להעמקת השסע ולהגברת תופעות הקצנה והדרה.

עד כאן עמדתנו בנושא.

קיבלנו תגובות רבות חלקן כועסות, על עמדה זו.
אנו סוברות שיש כאן נושא שצריך התייחסות אחרת מהטעמים הבאים.

* אי אפשר ואסור לשים את כל תופעות ההפרדה, הדרה בסל אחד ולהלחם בהם בלי הכרה.

*הרחבת* המגמות הנפרדות באקדמיה היא תופעה מדאיגה ושונה מהותית מאירוע זמר מקומי, מהסיבה הפשוטה שזו זליגה מיותרת למרחבים מעורבים, אפליית מרצות, וקביעת קוד הקצנה חדש ששוב ישאיר את החרדים בגטו תעסוקתי ולא יאפשר אינטגרציה אמיתית.

*כך גם רחובות נפרדים ואוטובוסי מהדרין שהינם תופעות הקצנה חדשות במרחב הציבורי וגם אין באמת אפשרות לאישה ברחוב או באוטובוס לבחור אחרת, אלו תופעות פסולות שיש להילחם בהן.

*במקרה הזה מדובר באירוע נפרד של זמר שעד לא מזמן הופיע רק מול גברים, הוא שייך לחסידות מחמירה ועם כל הביקורת עליו הוא איש פרטי. נשים מגיעות להופעתו מרצונן, משלמות כרטיס ומשתתפות, אין ספק שהאופן בו הן משתתפות נגוע בהדרה מקוממת, אבל שום אישה חילונית לא מגיעה מרצונה לאירוע כזה וגם לא שמעה עד לאחרונה על זמר שנקרא מוטי שטיינמץ.

*את המלחמה הזו לא נעשה על גב של אוכלוסיה מוחלשת בעפולה, על גב של ילד או ילדה, אישה או גבר שזה עבורם האירוע היחיד בקיץ בו הם יכולים ליהנות ולשמוח בדרכם.

*צריך לזכור איפה מתקיימת הדרה ואפליה מקוממת ושיטתית. בכנסת ישראל, פניה של הדמוקרטיה הישראלית, כך גם ברשויות המקומיות, במועצות הדתיות. הנציגים החרדים לא עובדים בהפרדה בכנסת. ומשתפים פעולה ועובדים היטב עם נשים מכל המגזרים, רק לא עם נשים חרדיות.

בתמונה. מוטי שטיינמץ, שמאוד הפתיע אותנו שהסכים להופיע בפני נשים בהפרדה. זו התקדמות גדולה עבור זמר שנהג לשיר רק לגברים.

אומרים לנו: "יש לכן פיצול, אתן לא באמת חרדיות"

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה קרא עוד...

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה שהן מנוגדות ליהדות, אך למעשה הן תוצר טבעי של פתיחת שערי הדעת לנשים ושילובן בשוק העבודה. בהיעדר ייצוג פוליטי לנשים החרדיות, אין כיום מי שמגן על זכויותיהן

מאת  אסתי שושן ה׳ באלול ה׳תשע״ט (05/09/2019)

לפני כמה שנים, בעיצומו של קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" שקרא לשילוב נשים חרדיות במפלגות החרדיות, נתן הרב מרדכי נויגרשל שיעור לתלמידיו בסוגיית "אותן נשים חרדיות המבקשות ייצוג בכנסת". הרב מרדכי נויגרשל נחשב כבר סמכא בקרב החברה החרדית. הוא נתפס כסמן מוביל של "דע מה שתשיב" לחילונים בסמינרים המיועדים לקירוב רחוקים משכבות אקדמיות ומשכילות בחברה, עקב הידע שלו במדע פופולרי.

באותו שיעור, אחת ההתבטאויות הזכורות לי לא ממש לטובה הייתה "הנשים האלה סובלות מסכיזופרניה, הן זקוקות לטיפול פסיכיאטרי". ההסבר ה"מדעי־רפואי" שנתן הרב נויגרשל נתפס אמנם כפשטני וגס, אך מעיד על סתירות מובנות בין היהדות לתנועה הפמיניסטית כולה על שלל רעיונותיה וזרמיה.

אם אנסה לנתח את דבריו ולהתעלם מהעלבון הצרוב בהם, המסר של הרב לתלמידיו הוא שבשל הסתירה העמוקה בין היהדות וערכיה לרעיונות פמיניסטיים, סתירה שאיננה בת יישוב כלל, הרי שאותן נשים ה"קוראות לעצמן חרדיות" ומביעות עמדות פמיניסטיות בקול רם סובלות מסוג של פיצול אישיות, שכן אי אפשר לקיים את שתי הזהויות הללו במקביל.

דור של נשים משכילות

ואולם, מסתבר שמקורותיו של הפמיניזם החרדי שתולים דווקא בעומק המיינסטרים החרדי. ניתן לציין בהקשר זה את מהפכת החינוך של שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" שהכירה לראשונה בצורך של הענקת השכלה יהודית וכללית לבנות חרדיות, וכן את עיצוב תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) הליטאית המיוחסת לחזון איש, אשר שינתה את הנוהג שלפיו רק עילויים הקדישו את חייהם לתורה והפכה את לימוד התורה למחויבות קהילתית ואישית של כל ילד, נער וגבר. מציאות זו גרמה לבנות חרדיות לדאוג לפרנסת הבית. חתימתם של גוברין יהודאין על הכתובה לדאוג לפרנסה משמשת מאז מצבת זיכרון לאבותינו.

כדי לאפשר את האידאולוגיה הזו למדו הבנות בתחילה הוראה וגננוּת בלבד, אך גדילתו הדמוגרפית של הציבור החרדי יצרה את הצורך בפתיחת מסלולי הכשרה והתמקצעות נוספים שדורשים מהאישה החרדית הממוצעת לצאת מהחממה הקהילתית למקומות עבודה שונים, חרדיים וכאלה שלא, כדי לספק את הלחם והחלב, בזמן שבעלה יגע בלימוד תורה בכולל.

התמורות ההיסטוריות והחברתיות האלה יצרו דור של נשים משכילות, העובדות במגוון רחב של תחומים. לעיתים קרובות הן בעלות ידע כללי רב מבעליהן ומחזיקות כישורי חיים מפותחים יותר להשתלבות בחברה. הנשים הללו שואלות את עצמן שאלות. הטכנולוגיה מציבה אותן במקום שבו הן יכולות לדבר עם עצמן ועם אחרות ולדון במתחים הללו, ובעיקר חושפת אותן למגמות פמיניסטיות מתקדמות יותר, ואפילו לפמיניזם הדתי לסוגיו, העוסק בנושאי ליבה הלכתיים.

הפמיניסטיות החרדיות חשופות לשיח הדתי הער סביב סוגיות שוויון הלכתי בלימוד תורה לנשים, במניינים שוויוניים, באירועים דתיים קהילתיים כמו הקפות שניות, קריאת מגילה וכדומה, אך השיח המרכזי הרווח בפמיניזם החרדי הוא שיח הישרדותי יותר, בסיסי – זכויות עובדות, אלימות במשפחה, מעמדן של גרושות, נפגעות תקיפה מינית ועוד. ההבנה המתבססת היא שהנציגות הפוליטית החרדית כלל לא עוסקת בסוגיות אלה ולא נותנת פתרון לבעיות האקוטיות החברתיות, ולכן יש צורך בהול בנציגות פוליטית של נשים חרדיות שמכירות מקרוב את הבעיות, נגישות יותר לציבור הנשים בשל החיים בהפרדה מגדרית ויכולות לטפל בנושאים אלה טוב יותר מהנציגים הגברים.

בציבור החרדי ואפילו זה המודרני, בעל הסמארטפון והאינטרנט, קיים קושי לעכל את התופעה ולהבינה. אחת ההאשמות הנפוצות נגד פמיניסטיות חרדיות היא שהן אינן מציגות "שיח תורני" במעשיהן ועוסקות בעולם החומר בלבד. תוסיפו לזה את הניחוח השנוי במחלוקת לכל מה שנשמע פמיניסטי, ומכאן המסקנה ש"הן לא באמת חרדיות", ושקיים ספק גדול לגבי טיב יראת השמיים שלהן. בכך נסתם הגולל על טענותיהן, והן נזרקות לתוך סל אחד עם טענות של גופים חילוניים בדבר הדרת נשים הנהוגה בציבור החרדי. ניסיונן לשינוי פני המציאות נתפס כחתירה איומה נגד ערכי היהדות החרדית.

לא נלחמות כמו גפני

שיהיה ברור, הפמיניסטיות החרדיות מכירות בהחלט באופייה הלא־שוויוני של היהדות. הן בהחלט היו יכולות לעסוק בנושאים תורניים ובהיבטים הלכתיים, ואף להביע תרעומת על היחס ואולי בעיקר על הפרשנות השוביניסטית שנותנים לדת. חלקן יכולות ללמוד מהתהליכים שקרו בציבור הדתי־לאומי בנושא ואף לשאוב מכך השראה ועשייה ממש.

ואולם, הפמיניסטיות החרדיות אינן מתיימרות לשנות את המבנים הדתיים המוצקים והעתיקים האלה. הן מודעות לעובדה שבציבור החרדי, "פמיניזם דתי־הלכתי" נתפס כ"מסוכן" ו"רדיקלי" במובן שהוא "קיצוני וחותר תחת ערכי החברה והדת". על כן אותן פמיניסטיות מקבלות את המצע החברתי השמרני, ומבינות שגם אם יש להניח יסודות לשינויי עומק הלכתיים, אלו ככל הנראה יהיו נחלתו של דור הבנות והנכדות שלהן, בעיקר לאחר שיקומו תלמידות חכמים חרדיות שירכשו ידע ושליטה במקורות ההלכתיים ובארון הספרים היהודי, ידע שכרגע נמנע מהן, או נמצא בחיתוליו.

ההתנגדות לפמיניזם החרדי נובעת מהציפייה שהנשים הללו יילחמו מלחמות "גפניות", "ליצמניות" ו"דרעיות". דהיינו, יזעקו על חילול השבת, יפגינו נגד גיוס בני ישיבות ואולי אף יצאו בקול גדול נגד הפמיניזם ההורס את הבית היהודי. אך כיוון שהן מדברות בשונה מהנציגים הגברים, על זכויות עובדות, פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, חינוך, השכלה, זכות הייצוג וכיו"ב, הן נשמעות כמייצגות פמיניזם ליברלי־חילוני. התרגלנו לנציגי ציבור העסוקים בעיקר במלחמות על צביון דתי במדינה ולא על רווחת האזרחים והאזרחיות.

הפרדוקס הקיומי של חיים חרדיים מבודדים מחד גיסא ומעורבים מאידך גיסא, בתוך מדינה חילונית וחופשית באופן יחסי, העניק זכויות גם לנשים חרדיות, כמו החוקים נגד פגיעה והטרדה מינית, זכות האישה לירושה, זכויות קניין, מניעת נישואי קטינות ועוד. ועדיין, ישנה דרך ארוכה לעשות גם בשדה האזרחי, בשל האוטונומיה שניתנת לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו לנהוג בבני הקהילה ובבנות הקהילה כרצונם.

פמיניזם תורני־הלכתי קיים אפוא אך לרוב הנשים בציבור החרדי הוא לא מדבר. אדרבה, הוא מפחיד אותן יותר ונשמע "רפורמי" ו"אנטי דתי", וכזה שלא באמת יכול להתקיים בחברה החרדית של ימינו. או כפי שניסחה לי זאת פעם חברה: "תעזבי אותי בשקט, תני לשתות את הקפה והעוגה בשבת בבוקר עם עיתון. אין לי מה לחפש בבית הכנסת מלבד בשמחות ובבר מצווה". זה אולי עצוב לשמוע, אך זו מציאות נפוצה.

מטרתי איננה לתת ציונים לפמיניזם נכון או לא, רע או טוב, אלא לנסות להבחין בין מרחבים תרבותיים שונים ומה אפשר להצמיח מעליהם. אני לא רואה את הציבור החרדי בשל לנוכחותן של תלמידות חכמים המעורבות בשיח התורני. קשה לבנות את הגג בטרם יש יסודות, והדבר מצריך זמן.

לכן, כל מי שמודאג משינוי מהפכני בחברה החרדית עקב מגמות פמיניסטיות חרדיות או דתיות, אין לו באמת ממה לחשוש. בציבור הדתי לאומי העניין מצוי בלב השיח כבר מעל שני עשורים ועדיין זהו זרם לא־מיינסטרימי והמחלוקות סביבו גדולות. כמו שזה נראה כעת, הפער היחסי בין מגמות חברתיות אוניברסליות לבין החברה החרדית ימשיך להישמר וליצור את החומות הדרושות להיבדלותה מ"ערכים מערביים", מתקדמים ככל שיהיו.

מכירות בערך ההפרדה

מורכבותו של הפמיניזם החרדי באה לידי ביטוי בסערה שהתחוללה לאחרונה סביב עניין ההפרדה בהופעה לקהל החרדי בעפולה. פעילות חברתיות פמיניסטיות רבות, וביניהן כותבת שורות אלה, קראו להניח למופע להתקיים בהפרדה בין נשים וגברים, ומצאו עצמן חוטפות אש משני הכיוונים. הצד החילוני־ליברלי תקף אותן משום שלא הצליח להבין כיצד יכולה פמיניסטית לתמוך במופע נפרד. חלקים מהצד החרדי האשימו אותן בנגד באי־עקביות וצביעות. הם התבלבלו מהשיח הזה, שכן הם רגילים לשיח המבקש להפסיק את ההדרה המובנית בפוליטיקה, במוקדי קבלת החלטות ובספֵרה הציבורית, ופתאום נשמע קול די אחיד שתמך בזכותו של הציבור החרדי בהופעה בהפרדה.

אך זו דרכו של הפמיניזם החרדי. לפחות בשלב זה, הפמיניזם החרדי נלחם למען זכויות אזרחיות שהקשר בינן ובין ליבת ההלכה קלוש, ומכיר היטב בזכות לקיום אירועים נפרדים הנהוגים מימים ימימה בחברה החרדית ונתפסים כנוגעים יותר לליבת ההשקפה החרדית ההלכתית, האוסרת התרועעות של נשים וגברים יחד.

מול התגייסות זו חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב, משתפת פעולה ומתרועעת עם נשים, ואף תומכת במועמדותן של חילוניות לתפקידים ציבוריים – כמו במקרה של רותם קליש בחיפה, מרים פיירברג בנתניה, דליה איציק לנשיאות ועוד, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים מתוך הקהילה החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים.

ועם כל זאת, על אף שהפמיניזם החרדי על שלל מגמותיו הקיימות בשטח ממשיך לעסוק בענייני חולין אזרחיים במגוון דרכים, מתקיימים בו כבר כיום יסודות ראשוניים ושקטים של פמיניזם דתי תורני. מהשעה שבה פתחה שרה שנירר את שערי הדעת לבנות ישראל, אי אפשר לצפות מכולן לקבל בהכנעה גמורה הדרה, אי שוויון ופגיעה. על כן טוב יעשו אלה האמונים על שמירת הצביון היהודי אם יקשיבו לשיח הזה, לא יבטלו אותו ולא יפגעו בו, שכן האדישות הרבה שנשים מפתחות ליהדות עקב חוסר האונים והיכולת לשנות את ההלכה היא מסוכנת יותר ומנוונת כל חלקה טובה.

אסתי שושן היא מייסדת תנועת הנשים החרדיות "נבחרות" ומנהלת קבוצת הפייסבוק "פמיניזם חרדי"

0