Category - דף הבית

חרדיות מורכבת

סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את קרא עוד...

סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את הקונפליקטים העמוקים בענייני דת ומדינה. השיח קוטבי וציני ונראה כי זהו משחק סכום אפס.
הד"ר נחומי יפה, חרדית העושה פוסט דוקטורט בפרינסטון נותנת היום בראיון מרתק בכלכליסט את השקפת עולמה בנושא.
____________
לנשים יש פה תפקיד מיוחד?
"מכיוון שהן מקבלות חינוך פתוח יותר, נשים יכולות להיות גשר בין החברה החילונית לחרדית, והמדינה צריכה לחשוב איך היא יכולה לתת יד ולהעצים אותן. איך בצורה מכבדת ועם ענווה היא רותמת את החרדים לסיפור ההצלחה של כולנו".
זה כולל קמפוסים נפרדים?
"יש מקומות שבלי הפרדה, נשים או גברים לא ילכו לאקדמיה. זו הדרך היחידה, במיוחד עבור חלק מהצעירים. אבל יש מקצועות מסוימים שבהם צריך להתעקש על לימודי המשך מעורבים, כמו פסיכולוגיה. זה חייב להיות ענייני ורגיש, לא שרירותי. החיים מורכבים, המציאות מורכבת וגם המענה צריך להיות מורכב. עשיתי במשפחה פרופגנדה רצינית ללימודים, אח שלי למד מחשבים לתואר ראשון ועכשיו הוא עובד במשרת סטודנט באינטל. הוא לא היה הולך ללימודים מעורבים. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, אבל הצעדים הראשונים צריכים להיות חכמים".
ובינתיים היא מסייעת לחרדיות וחרדים שזקוקים לסיוע בצעדיהם הראשונים בלימודי הדוקטורט. 

 

לכתבה המלאה – אפשר ללחוץ כאן 

אחת משלנו – פינה קבועה

נעמה מנגל, חברת הנבחרת 2019, כותבת את שעל ליבה לאחר תוצאות קרא עוד...

נעמה מנגל, חברת הנבחרת 2019, כותבת את שעל ליבה לאחר תוצאות הבחירות.

 

מי שמכיר אותי יודע כמה שמחה ומאושרת אני על התחזקות הגוש החרדי.

אבל יחד עם זאת כואב לי שנשים מורחקות מכל עמדת כח. קולן לא נשמע…

יש כ"כ הרבה נושאים בציבור החרדי שצריכים תיקון, שינוי, החל מהרחקת פדופילים וסוטים מן הקהילה ועד אלימות במשפחה.

מתקנים לגננות ובעיקר לסייעות בחינוך הרגיל ובטח בחינוך המיוחד ועד שכר ראוי לנשים בכל קשת המקצועות.

מעצירת יוקר המחיה בכלל ולמשפחות ברוכות ילדים בפרט.

מניצול קולם בבחירות של החרדים העובדים, חובשות הפאות הארוכות ועד הרחקתם מחמת מיאוס…

בתוך עמי אני יושבת, ולא! אני לא עונה על אף אחת מההגדרות הנ"ל. אבל עיניי רואות וליבי כואב…

הלוואי שבקדנציה הזו משהו ישתנה… מישהו מהח"כים של יהדות התורה יפתח את ליבו ויעשה מעשה.

הלוואי שבקדנציה הזו תכנסנה נשים משפיעות לכנסת ותפעלנה ולו במעט למען אחיותיהן הנשים.

 

אחת משלנו – פינה קבועה

תפסנו את שרה הורביץ, שחקנית ויוצרת במה למגזר החרדי, חברה קרא עוד...

תפסנו את שרה הורביץ, שחקנית ויוצרת במה למגזר החרדי, חברה ב"נבחרת" 2019 לשיחה צפופה

 

חרדית על במת תיאטרון, לא מחזה נפוץ. מתי הבנת שהבמה זה המקום שלך?
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לשחק, עוד מימי הגן

, המשחק האהוב עלי היה "שלום אדוני המלך" ולא, לא רציתי להיות המלך כי תמיד אהבתי לעשות את ההצגה, לתכנן אותה ולשחק אותה.
בהתבגרותי סגרתי את הדלת בפני אהבת חיי הזו, כי הבנתי שזה לא מתפקידי להיות על הבמה, אישה צריכה לגדל את ילדיה, לפרנס את בעלה וכו' ומאומנות אין פרנסה ואין כסף ואין פנאי.
אך לכל אדם יש לו את המסלול שאלוקים מנתב לו וכך גם לי.
אחרי משבר אישי, הבנתי שאו שאני מקשיבה לקול האלוקי שטבוע בתוכי, או שאין לי מקום

בעולם.

 

אז הלכת ללמוד משחק, איפה נשים חרדיות לומדות משחק?
רציתי לימודי משחק ברמה גבוהה ממורות מקצועיות, אך לא היה בנמצא במגזר החרדי. אחרי חיפושים הגעתי למאהל, בניהולה של רבקה ויטריאל, שפתחה בית ספר לאומנות הבמה לנשים דתיות וחרדיות.
אחרי שנתיים של לימודים שיחקתי בהצגת "צבע הכסף" ובעוד כמה הצגות.
היה ניסיון להקים קבוצת אנסמבל לתיאטרון חרדי/דתי, ללא הצלחה וחבל, כמובן שהייתי צריכה להמשיך ללמוד כי לימודי המשחק לא היו מאסיביים כמו לימודי משחק בבתי הספר הרשמיים, התחלתי ללמוד קורס פה וקורס שם, ואחרי שנתיים נכנסתי לאספקלריא, ללימודי תיאטרון.

זה היה אחרי ניסיון לפתוח קבוצה לח

רדיות ללימודי משחק בניסן נתיב, (אכן נפתח קורס למשחק מאחורי המצלמה) אבל בפגישה הבנתי שאיחרתי את המועד כי לשחקן יש זמן מדף, היינו חייו, אז מתקבלים תלמידים עד גיל 26 ואני הייתי כבר בת 32.

 

אז מאיפה הכוחות להמשיך?
בשבילי משחק זה לא רק מקצוע, אלא דרך חיים. ללמוד לצאת מעצמי ולהיכנס לנעליו של האחר, להקשיב, להרפות, ולהבין איך דברים משפעים על אנשים, ואיך ולמה מגיבים, זה ריפוי הנפש.

פתאום את לא נבהלת מכל אחד שמוריד אותך למטה, כי את מבינה שהוא בעצם לא יודע איך לעלות למעלה.

 

וזה שאת אישה חרדית, זה משפיע על הרצון הזה בעצם?

כן, אנחנו הנשים החרדיות שבעצם היותנו אנחנו משפיעות על הדורות הבאים ועל הסביבה שלנו, על התורה ועבודת ה' של הסובבים אותנו, צריכות לקבל את הכלים האלה.

 

יש גם קשיים מיוחדים שאת נתקלת בהם כאישה חרדית?
בטח, הנה היום שוב קיבלתי תשובה שלילית ב

קשר לליהוק שחקניות מקצועיות באחד מקבוצות התיאטרון הדתיים וזה משום ש"אין מספיק חיבור". קלישאה בעיני.
גם קבוצות תיאטרון מקצועיות חרדיות אין, לצערי, כי לאף אחת לא הייתה את ההזדמנות ללמוד בקצב ובצורה הנכונה.

אני שנמצאת לא פה ולא שם, מבינה שצריך לאחד את השמור והפתוח, את הישן ואת החדש ולעלות את זה בתוכן ויופי לפני קהל הנשים שמצפות לתרבות נקיה ומקצועית ואמתית.

 

לסיום, מה הצעד הבא? החלום?


החלום שלי, זה לפתוח לימודי אומנות הבמה לחרדיות. עם תעודות, עם מורות הכי טובות בארץ, ללא מגבלות גיל, כי עד שהאישה החרדית מעיזה לעשות את מה שכל החיים חלמה היא עלולה לפספס את זה.'

 

 

אחת משלנו – פינה קבועה

לפני כמה חודשים הייתי במקווה. במקום שאמור הכי בטוח לאישה קרא עוד...

לפני כמה חודשים הייתי במקווה. במקום שאמור הכי בטוח לאישה, חוויתי חוויה קשה.

גוף החימום זז ממקומו וגרם לי לכוויה חמורה.

אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה מכוננת אחרת. פניתי בנושא למועצה הדתית במקום מגוריי, כדי לבקש שעניין יתוקן ואחרות לא ייפגעו, במועצה הדתית שכמובן מאויישת בגברים, קיבלתי יחס שנע בין זלזול מוחלט עד התעלמות ושקרים. לראשונה יצא לי להבין את הבעיה בהעדרן של נשים ממקומות אלה.

בדיוק באותה תקופה, התקבלתי לפרויקט "הנבחרת" מבית "נבחרות" ושם נפל האסימון,

הבנתי שהשליחות שלנו היא לפעול לתיקון המוסדות הפוליטיים בכך שלא נפחד לעשות צעד משמעותי לכיוונם וגם אם נראה שהשערים סגורים, חובתינו לפעול שיפתחו עם הזמן. אני מזהה מקומות סביבי בהם השתלט אי צדק ואני מבינה שהיום בניגוד לפעם, אני חייבת להיות מעורבת.

כתוב שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכות נשים צדקניות נגאל לעתיד לבוא.

אני קוראת לכל אישה, הגיע הזמן שנעשה את מיטב יכולתנו להביא את הגאולה וזה מתחיל בזה שאנחנו כנשים נסתכל סביבנו ונרים את הקול  הקולקטיבי שלנו, נפסיק לחשוש מהסביבה, ניקח אחריות ונפעל לתיקון.

בהצלחה לנו.

 

טובה גולדמן, בוגרת "הנבחרת" עתודת מנהיגות חרדיות מחזור ב

דרושה אישה

דרושה אשה דרושה אשה עם מקלדת נושכת,כועסת דרושה אשה משועשעת קרא עוד...

דרושה אשה
דרושה אשה עם מקלדת נושכת,כועסת
דרושה אשה משועשעת ,צוחקת
היא בפרופיל עם תמונה של נוף קוראת ולא עוצרת.
דרושה אשה.
האצבע נעה מאליה
היא כבר בפוסט הבא
קורס העצמה
וידאו של נקיון ספה
מתכון לשבועות
ידיעה על מינוי רב מנהל לסמינר לבנות.
הנה, כועסת.
מחזירה את האצבע מעלה.
עוצרת, חושבת.
דרושה אשה כותבת.
נו, היא כזו.
אשה, אשה אמיתית.
מאמינה בו, מאמינה בה, מתקנת, לוחמת, משנה, מניעה, מעלה לתודעה, מסבירה. בוכה כשיש לה טיעון טוב, מתרגשת כשהיא מצליחה לגעת, נושמת עמוק כשאפשר.
והיא רוב הזמן כועסת, אז כן, אולי זה מתאים.
רוב הזמן היא כועסת מבפנים.
והיא היתה רוצה להוציא את זה  לצעוק מעל בימה
או ספסל בשכונה
פוסט עם תמונה
בכל פעם סיפור אחר שמבעבע מתוך הנשמה.
אבל היא,
יש לה בת שנרשמה לסמינר
ובן שעולה לישיבה
אחת טובה
ובעל פה בבית כנסת,
במניין שחרית עם אברכים מגובשים.
ומה הם אשמים,
היא האמא של
היא האשה של
של זה שלכיוונם את הראש מנידים.
מבטי רחמים, עצות עם הרבה מילים, את הכביסה המלוכלכת את יודעת איפה תולים.
והיא לא יכולה לקחת סיכונים.
אבל אולי, בעצם, כמו כל סופרת רב מכר חרדית (אבל חרדית אמיתית) ומוצלחת שנדונה בסוף ל -2 אותיות,
תבחרי; אלף ומם, שין וגימל.
אז אולי גם היא תוכל לכתוב
תחת מחאה
תחת הסוואה
תחת שתי אותיות
בלי להזדהות
להיות ולא להיות.
האומנם?

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי נכון לכתיבת קרא עוד...

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי

נכון לכתיבת שורות אלה, הרב ברלנד עבריין מין מורשע שישב בכלא ואף הודה בחטאיו ובניצול נשים שהיו נתונות לסמכותו מתכוון להדליק מדורה בטקס המסורתי בהר מירון, טקס אליו מוזמנים רבני קהילות נכבדים.

שוב עבריין מין מקבל לגיטימציה, הכרה, כבוד. שוב זעקת קרבנותיו נרמסת, שוב עבריינים אחרים מרגישים נוח לפעול.
האם מהלך זה מייצג את עמדת הרוב החרדי? וודאי שלא. ברוב המקומות יש בוז ורתיעה למעשים אלה. איפה הכל מתאדה? בפוליטיקה החרדית ובתקשורת החרדית שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, שנותנת יד, אם בשתיקה רועמת ואם בהשתקה אגרסיבית.

רק לאחרונה נתוודענו לכך שח"כ יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות בתואר, שר הבריאות בפועל, השתמש במנגנוני הכוח שלו על מנת לסייע לעברייני מין שונים רובם מהמגזר החסידי חרדי, על מנת לתת להם הקלות שונות בתנאים. חודשים ספורים קודם חשף יאיר שרקי דיל פוליטי בין חסידי הרב ברלנד למפלגת יהדות התורה. בדיל הזה ברלנד יקבל תעודת כשרות ויחזור לקונצנזוס החרדי בתמורה לתמיכתו במפלגה בבחירות בירושלים.
וזה הסיפור. זה הכיעור.

עברייני מין יש בכל מקום. גם בציבור החרדי המודעות קיימת ומתעוררת למרות הטאבו הנוקשה בנושאים האלה ובעיסוק בהם. אך כשזה מגיע למעלה אל מוקדי הכוח המגזריים, סולם הערכים החרדי במהותו האמון על קדושה וצניעות מתעוות עד ללא הכר. עבריינים שחטאו גם בהיבט המוסרי ערכי והרסו חיים של נשים וילדים, וחטאו גם כלפי שמיים בעבירה שנמצאת בקטגוריה הדתית החמורה ביותר "יהרג ואל יעבור" נאמר על מעשים שכאלה, פתאום כשמדובר במישהו עם פוטנציאל אלקטורלי, עם מספיק כוח וכסף לקנות שתיקה, המעשים נמחלים.

שלא יהיו לכם אי הבנות. עברייני מין ממעמדות נמוכים בקהילה החרדית לא זוכים למחילה, ויש לא מעט דרכים בהם הקהילות החרדיות יודעות לסגור איתם חשבון. איש לא יחשוב לעזור להם או להקל בעונשם. המצב משתנה כשמדובר באנשים מהמעמדות הנכונים עם הקשרים בצמרת ההנהגה הפוליטית עסקנית שיכולים לתת להם מענה.

הרב ברלנד הוא לא הסיפור. עברייני מין יש בכל מקום וזו כנראה רעה חולה שכל חברה נאלצת ותיאלץ להתמודד איתה. הסיפור הוא הניוון המנהיגותי, השחתת הכוח והשררה וקניית השתיקה של לבלרי התקשורת החרדית שיודעים היטב לצאת חוצץ נגד מה שמשתלם להם, ובכך מתעלמים אפילו נגד מהלכה מפורשת "במקום בו יש חילול שם שמיים, אין חולקין כבוד לרב".

ימי העומר הם ימים של אבל וחשבון נפש על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות עליהם אין כפרה, עד שלא ירצה את חברו. בימים האלה זעקת קרבנות העבירה המושתקים, המנודים נשמעת ומהדהדת, נשים בעיקר, אך גם ילדים וגברים שמצאו עצמם מנוצלים ומותקפים על ידי בעלי כוח שהסביבה האדירה את כוחם יותר בשל שיקולים הרחוקים מכל ערך יהודי, מוסרי ואוניברסלי.

תעלה המדורה.

אסתי שושן

 

לכתבה המלאה מעיתון הארץ – כאן

תהיו גזענים בשקט // אסתי שושן – דעה

כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט קרא עוד...

כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט ערה לסט הסטריאוטיפים הבלתי נגמר הזה שעל ברכיו גדלו דורות של מעמדות שחייהם הוסללו לפיו (דעות)|

י"ב באדר ב' תשעט   17:04  19.03.19

 

הרבה דיו נשפך בשאלת הגבולות של ה"פוליטיקלי קורקט". גבולות השיח הראוי במרחב הציבורי. האם במסגרת חופש הביטוי ניתן לומר הכל ללא מעצורים, או שיש לייצר גבולות ואיזונים בנושאים מסויימים כדי לא להעמיק פערים ולשמר סטריאוטיפים.

התשובה לסוגיה הזו כמו כמעט כל סוגיה, מצויה אי שם בתחומים האפורים וקשה לנסח באופן חד משמעי מה נכון להכניס לגבולות השיח ומה אמור להשאיר מחוצה לו ויהי מה.

סוגיה זו היא גם נגזרת תרבותית ישירה. אצלנו בציבור החרדי למשל ברור ומקובל שאין לעסוק בנושאים מסוימים. זה יכול להיות מעשי פשע לסוגיהם בעיקר אלה שהשתיקה יפה להם, כשהצידוק לכך הוא המשפט "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" בהנחה שעיסוק בנושא מסויים נותן לו למעשה לגיטימציה.

בשבועות האחרונים התפרסם בכתב העת החרדי צריך עיון מאמר תחת הכותרת "גזענות חרדית האמנם?" בו מנסה הכותב אדם בשם ישראל פרקש להסביר לציבור הקוראים מדוע גזענות בציבור החרדי אמנם אולי קיימת אבל יש לה טיעונים כבדי משקל אותם הוא פרש בארכנות ובטרחנות רבה יש לומר, ברמת טיעונים ילדותית, תוך חשיפת הפתולוגיה הגזענית ללא ביקורת, ללא גבולות ומחשבה.

הוא למשל מסביר שהאינטלקט המזרחי פחות מהאינטלקט האשכנזי, לוקח דוגמא מזוכי פרס נובל האשכנזים היהודים כשהוא מתעלם מתרומתם של יוצאי צפון אפריקה למאזן זה ומהעובדה שבקרב הישיבות החרדיות או הסמינרים בהם הגזענות מקובלת, החלום הוא להיות גדול בישראל ולא מדען רב שם הזוכה בפרס נובל על המצאותיו.

הוא מסביר שהמזרחים חמי מזג, אינם צנועים בהווייתם כמו אחיהם האשכנזים, אוהבים לנקר עיניים במכוניות פאר ואם שרדתם את שלל הטיעונים שלו עד כה הוא מקנח בכך שהבדלי המנטליות הם הסיבה לאפליה בקבלה במוסדות.

בקיצור, אחי המזרחים ואחיותי המזרחיות, אם טרם הפנמתם את נחיתותכם התרבותית שלא לומר גנטית, התכבדו לקבל על עצמם את הגזרה כי טיעון נוסף שמביא הכותב הנכבד בגנותכם הוא "נטיה לבכיינות". ואתם ממש לא רוצים להיות כאלה.

ובכן, שום דבר לא מפתיע עד כה. כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט ערה לסט הסטריאוטיפים הבלתי נגמר הזה שעל ברכיו גדלו דורות של קאסטות ומעמדות שחייהם הוסללו לפיו.

אכן לא הופתעתי. מה שכן מפתיע זה הצורך הפתאומי בהצפת כל הסחי הגזעני הזה הכתוב ללא מבט ביקורתי, כאילו חזרנו לימי המעברות. הרי כבר התרגלנו למעטפת הצלופן הגזענית והמחוכמת של "הבדלי מנטליות" ו"חלילה, אנו אוהבים את כל עם ישראל" ו"לכל שבט התפקיד שלו" שלל טיעונים יפים עמם הסבירו לנו תמיד את התופעות הבלתי נסבלות הללו כשכולנו תמיד יודעים את האמת המרה.

היתה בי ציפיה כלשהי שגבולות חדשים של שיח משורטטים סביבנו, בו יש גבול לאמירות חסרות ביסוס, גזעניות במהותן המייצרות כל כך הרבה דיכוי, השפלה וכאב.

האם באמת נכון להתיר כל רסן לטובת חופש הביטוי? הרי במוצא פינו אנו יוצרים מציאות, או משמרים אותה ונותנים לה תוקף. האם יתכן שמישהו יתיר היום שיח פתוח ואפילו אקדמי מחקרי בשאלת נחיתות הגנטיקה או התרבות היהודית כגורם הרסני לכלכלה העולמית? תוך שימוש במחקרים שנערכו בשנות השלושים בגרמניה?

האם הזעקות נגד הדיכוי ב"פוליטיקלי קורקט" נשמעות רק כשמישהו פוגע בך ישירות או בקבוצה אליה אתה משתייך אך מתיר לך לעשות זאת לאחרים?

דיו רב, דמעות ודם נשפכו סביב בסוגיית הגזענות ותוצאותיה המביישות בעיקר את אלה הנגועים בה, אך יוצרים נזקים רבים אצל קרבנותיה. לעיתים השמרנות בה אנו מחזיקים כערך מתורגמת מיידית לאנטי שוויון בין קבוצות ולתופעות פוגעניות.

אבל עזבו את הערך המערבי המושמץ "שוויון" אני למשל תרגמתי מזמן לפסוק אותו הגדיר הילל הזקן כזה שעליו עומדת כל התורה כולה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", בבקשה מכם גזענים יקרים, תמשיכו להיות גזענים בשקט, אנחנו יודעים היטב מה עובר לכם בראש והחשיפה של מחשבות מכוערות אלה רק נותנת להן לגיטימציה חברתית.

 

הרשת החברתית: הוענק פרס רפפורט לנשים פורצות דרך

 11/03/2019, 19:39 טקס הענקת פרסי רפפורט לשנת 2019 נערך אמש קרא עוד...

טקס הענקת פרסי רפפורט לשנת 2019 נערך אמש במוזיאון תל אביב לאמנות. הפרס מוענק מאז שנת 2006 בהתאם לחזונם ומורשתם של בני הזוג ברוך ורות רפפורט ז"ל.

הפרסים, בסך כולל של כמיליון שקל, מוענקים בקטגוריות: אמנות, בשיתוף מוזיאון תל אביב לאמנות; מצוינות במחקר ביו-רפואי, בשיתוף מכון רפפורט למחקר במדעי הרפואה בטכניון; ועשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.

בפרס רפפורט לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית (המוענק מאז שנת 2013 לנשים אשר עשייתן במרחב הציבורי, החברתי, הקהילתי ו/או הכלכלי בישראל היא יוצאת דופן) קיבלו יחד (60,000 שקל כל אחת) שלוש נשים:

ד"ר נסיה לנג, רופאת נשים מומחית, הקימה וניהלה במשך 17 שנה את מרכז טנ"א לטיפול בנפגעי אלימות מינית במרכז הרפואי ע"ש ברוך פדה, פוריה; סיגל קנוטופסקי, מנכ"לית "עולים ביחד", לשילוב צעירים יוצאי אתיופיה בעמדות מפתח במשק; ואסתי שושן, פעילה חרדית פמיניסטית ומייסדת תנועת "נבחרות" נשים חרדיות לייצוג שוויון וקול. אשת העסקים רעיה שטראוס בן-דרור זכתה באות על מפעל חיים ועשייה נשית מעוררת השראה בסך 18 אלף שקל. בחבר השופטות להענקת הפרס ישבו: עירית רפפורט, יו"ר ועדת הפרס; ד"ר ורד דרנגר רפפורט; אלונה בר און, יו"ר ובעלים משותף של "גלובס"; ענת אגמון, בעלים משותף של "גלובס"; יהודית יובל רקנאטי, זוכת פרס רפפורט לשנת 2017; עדי אלטשולר, זוכת פרס רפפורט לשנת 2013; הוגט שרביט אלחדד, מנהלת קרן אדליס; נאוה ברק, נשיאת עלם, ותמר אברמוביץ', נציגת קרן ברוך ורות רפפורט.

את האירוע פתחה אלונה בר און, יו"ר "גלובס", שסיפרה כי במהלך 2018 הוכפל הייצוג הנשי בכנסים ובוועידות שקיים העיתון. "הוכחנו שנשים כן קיימות וראויות והן באות להשתתף. אבל יש מחלה שקוראים לה הצטנעות, הקטנה עצמית. בעוד שגברים לא מהססים לדבר על נתונים שהם לא ממש בקיאים בהם, נשים אומרות שלא ידברו על מה שהן לא מבינות".

באירוע הוצג רכב הקרוסאובר האורבני החדש LEXUS UX (לקסוס היה נותן החסות של האירוע). דנה קוחנסקי-אברס, מנהלת קשרי הלקוחות של מותג היוקרה, סיפרה כי מי שעיצבה את הדגם הזה היא צ'יקה קאקו שהצטרפה לטויוטה-לקסוס לפני 30 שנה. קאקו היא המהנדסת הראשית של לקסוס ומכהנת כסגנית נשיאה בכירה – מעמד שבמרבית החברות, ובעיקר היפניות, שמור לגברים.

בהרצאה על האמנית המקסיקנית המהפכנית והפמיניסטית פרידה קאלו נחשפו הנוכחות למידע מעניין אודותיה. קאלו נפטרה לפני 65 שנה בגיל 47. כבת לאם ממוצא מקסיקני-אינדיאני ולאב ממוצא הונגרי-גרמני שהיה צלם, היא הגדירה את עצמה אתנית, מעמדית ומגדרית דרך המראה הייחודי שלה. למרות שסבלה מנכות ומכאב כל ימי חייה (בעקבות מחלת הפוליו שבה חלתה בגיל 6 ותאונת דרכים קטלנית שריתקה אותה למיטה מגיל 18), היא התלבשה מדי יום במלוא הדרה באמונה כי "בכל בוקר אני מתלבשת לגן עדן". הבגדים והחפצים של קאלו נחשפו רק בשנים האחרונות: בעלה, הצייר דיאגו ריברה, נעל אותם בחדר האמבטיה בביתה הכחול שבמקסיקו והורה לפתוח אותו רק 15 שנה אחרי מותו – מה שקרה שלוש שנים לאחר מותה של קאלו. אלא שאז, הברונית דולורס אולמדו, המקורבת לריברה ומהנשים שפחות פרגנו לקאלו, החליטה לקחת את העניינים לידיה והורתה לפתוח את חדר האמבטיה רק 15 שנים אחרי מותה שלה – מה שהוביל לכך שרק בשנת 2002 התגלה האוצר הבלום: יותר מ-300 פריטי לבוש, מאות פריטי איפור, תכשיטים ו-6,500 צילומים של קאלו שצולמו ברובם על ידי אביה. אולמדו אף רכשה בשעתו 25 מיצירותיה של קאלו ב-1,600 דולר – אחת מהן, שתי נשים עירומות ביער, נמכרה לפני שנתיים ב-8 מיליון דולר.

על המשתתפות באירוע נמנו אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים; דרור גורלניק, מנכ"ל לקסוס ישראל; תמר ציונוב רחינוב, מנהלת קהילת פורום נשים בתעשייה; שני הראל, מייסדת ProWoman, מועדון לקידום נשים במשק הישראלי; רו"ח איריס שטרק, נשיאת לשכת רואי החשבון בישראל; נעמה סיקולר, עורכת "גלובס"; חנה פרי-זן, יו"ר פעילים; טובית דרורי, בעלת משרד הפרסום דרורי שלומי; ח"כ איילת נחמיאס ורבין; אורית בנבנישתי, מנכ"לית קבוצת תיגבור; ח"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו; אשת התקשורת שרון כידון, ואחרות ואחרים.

מיכל רז-חיימוביץ'

לכתבה המקורית כאן

לדף הזוכה אסתי שושן באתר הקרן כאן

0