טורים ודעות

יש נשים שבחירותיהן לא מתמצות בקניות

פייני סוקניק, חרדים 10

את המאמר הזה אני כותבת מתוך כאב אמיתי. לא מתוך רצון להתריס נגד, לא מתוך מקום מתנשא או דורש מקום . המאמר הזה נכתב בשמן של עשרות ומאות נשים נוספות. את רובן אני מכירה באופן אישי. "אשה חרדית" קראתי, כפי שהן קראו ודאי, עושה רצון בעלה. בכל דבר וענין. אשה חרדית, לא מתלבטת בדבר, היא לא צריכה להחליט מעבר להחלטות חשובות כמו ריהוט לדירה, או מציאת שידוך לילדיה/ אשה חרדית, ספונה היא בשקט ובבטחה בין כתלי ביתה. ובעלה – הוא שר החוץ שמשמש לה לפה ולקול בוחר.

הלואי והייתי ממשיכה להאמין בזה. באגדה החרדית המתוקה הזו. הלואי ויכולתי להמשיך לספר לעולם שכך זה אצל כולן. אבל לצערי, האמת מעט שונה. האמת היא שיש נשים שצריכות לקום לבד, להשמיע את קולן בשביל עצמן ובשביל משפחתם.

יש נשים שההתפכחות מהחלום של "אשה טובה  עושה רצון בעלה" הובילה אותן למקלט "בת מלך" לנשים חרדיות שסבלו מאלימות בלתי נסבלת בשם המשפט הזה ומשפטים דומים לו. יש נשים שלא הגיעו למקלט, אבל בעקבות תהליך גירושין הן נשארו להתמודד עם ההשלכות הכלכליות, החברתיות והאישיות  הלא פשוטות בעליל (תתפלאו, לא תמיד הן יזמו את הגירושין לבדן. לפעמים זו היתה ההחלטה  משותפת ולפעמים  הצד השני יזם).

האם אותן נשים, שצריכות להחליט לבד עבור מי להצביע כבר לא נחשבות כנשים חרדיות, כיון שהן לא עושות רצון בעליהן? אותן נשים  צריכות להתמודד  עם חוסר קבלה של ילדיהן לבתי ספר. עם בעלי דירות שלא מוכנים להשכיר להן דירות כי הן גרושות. עם מעסיקים שאינם מוכנים להעסיק נשים גרושות  ועם חברה שדוחה אותן על כך שהן כבר לא ב"מיינסטרים".

לא רק בחירת ספות

אותן נשים נאבקות  יום יום  במצבים הרבה יותר מורכבים מבחירת רהיטים. הן  נאלצות להשמיע את קולן בכל מקום: בבתי דין, בבתי משפט, בלשכות הרווחה, במקומות הלימוד והעבודה. אין להן פרווילגיה של לשלוח אחרים בשבילן ובשביל משפחתן.

הן משמיעות את קולן, כי אין להן ברירה.

הן נלחמות להיות חלק מהחברה שלעיתים דוחה אותן. הן צריכות מישהו או מישהי שתדבר בשבילן במקומות המשמעותיים.

הדבר האחרון שהן צריכות זו דחיה נוספת חברתית  בשם האמרה  "אשה חרדית טובה היא  רק כזו העושה רצון  בעלה" וכל שאר הנשים, שמעזות וצריכות להשמיע את קולן, הן כבר לא בחברה שלנו.
אמירת חז"ל "אשה כשרה עושה רצון בעלה" ודאי לא כוונה כדי  להוציא נשים כאלה או אחרות מחוץ לחברה אליה הן שייכות .

נשים חרדיות  כאלה ואחרות המתמודדות בעניינים נוספים צריכות ייצוג שישמיע את קולן בעניינים שקשורים אליהן ואל חייהן. לא בכל מקום וענין ניתן לפנות לבעל.

לא בכל ענין מתאים בכלל לפנות לגבר.

איני חושבת שבאמירה אחת כזו או אחרת ניתן להפוך נשים אלו או אחרות לחלק מהחברה או לדחותן מהחברה.

ההגדרה "חרדי" או "חרדית " היא הרבה יותר מורכבת משתי מילים או ממשפט אחד הקובע מי בפנים ומי בחוץ.

רק אל תעצמו עיניים

אני אשה חרדית השמחה להיות חלק מהחברה החרדית. מביטה על החברה בעין אוהבת אבל ריאלית. לא מפחדת לראות את הדברים הפחות מושלמים-מתוך רצון  לתקן ולשפר.

יש מקום לשמוע את קולן של הנשים. אפשר ורצוי להתווכח על הדרך, על המקום והדרך הנכונה לעשות זאת. אבל  אל תעצמו עיניים כי האמירה "מה שלא רואים-לא קיים" היא כבריחה מהמציאות ולא דרך התמודדות מתאימה.

זה פוגע בנו – כחברה,זה פוגע בכל אשה ואשה שמתמודדת לבדה בעינינים שונים.

זו יכולה להיות אחותכם, גיסתכם , אמכם או בתכם.

אל תשאירו אותן להתמודד לבד.

אל תתעלמו מהצורך, זה בנפשינו.

הכותבת היא יו"ר ארגון "באשר תלכי" המסייע לנשים ולמשפחות חרדיות במצבי גירושין ופרידה.

לקריאת המאמר במקור

תצלום: עזרא לנדאו

0