Category - מהתקשורת

הקרנת הסרט "מויסרים"

התכנסנו בעיצומם של תשעת הימים המקדימים את יום תשעה באב, יום קרא עוד...

התכנסנו בעיצומם של תשעת הימים המקדימים את יום תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש.
החורבן האחרון הגיע בעקבות שנאת חינם ושסע חברתי עמוק שהתפתח בין היתר על רקע שחיתות שלטונית ופערי מעמדות.
נבחרות, שנולדה מתוך השתיקה, שמה לה למטרה לתת קול לנשים חרדיות, לתופעות מוסתרות ולהארת פינות אפלות. מצאנו לנכון דווקא בעת הזו להתכנס סביב נושא זה של השתקת אלימות מינית ומחיריה, צפינו בסרט המטלטל "מויסרים" על שתי נשים אמיצות שיוצאות למלחמה בעברייני מין בקהילתן ופגשנו את אורנית, גיבורת הסרט לשיחה.

כותבת שרה ינץ, אחת ממשתתפות האירוע, עובדת סוציאלית קלינית. מתמחה בטיפול בטראומה מינית ומורכבת.

ישנן שאלות נבזיות, נוראיות, אסורות- כאלו שמהדהדות רק בנינו לבין עצמינו- במחשכים.
תהיות, שאין להן המענה ההולם- ולעולם לא תהיה להן התשובה הנכונה.
אחת מהן נוגעת למידת ההקרבה אליה תהיה מסוגל- על מנת להציל את ילדך שלך.
האם תהיה מוכן- לפגוע באחר- על מנת להבטיח את שלום ילדך? ואם כן- אז כמה לפגוע? בכמה לפגוע? עד כמה רחוק תלך בשביל פעימות החיים של היקר לך מכל.
רוב ההורים יבחרו בהצהרות חד משמעתיות בהקשר זה. הצהרות חותכות- שתואמות שאלה היפוטתית ולא מזיקה, כי מה הסיכוי שתמצא עצמך-במצב בו עתיד ילדך – תלוי בעתידו של אחר?
אז זהו- שמצבים כאלו מתרחשים יותר ממה שאנחנו יודעים, ובעיקר- יותר ממה שאנחנו מוכנים לדעת.
כשילד חווה פגיעה מינית, כאשר התום והטוהר- מחוללים, צצות שאלות נוראיות, נדרשות בחירות- שכמעט תמיד יהיו שגויות, סדרי עדיפויות משתנים ומתעוותים- ביחס לעתיד לבוא וללא נודע, קלפים הפוכים בין מוות לחיים- ממש כך.
וכשמדובר בפגיעות בתוך המגזר החרדי- העלילה מסתבכת הרבה יותר.
בסרט הדוקומנטרי "מוייסרים" (YES דוקו) נשבר קשר השתיקה, והלוט מוסר- בידי שתי נשים חרדיות- יוצאות דופן ומלאות השראה- שמתמודדות עם אות הקין הקהילתי 'מוייסר' (מלשין), זאת במקביל להתמודדות הכאובה כקורבנות לפגיעות מיניות קשות ומתמשכות. הסרט קשה והכרחי לצפייה – באותה המידה.
החשיפה לסרט- מאתגרת את הצופים (ובייחוד אלו המשתייכים לקהילה החרדית) להתעמת עם הפחדים הכי גדולים- ובראשם השאלה הנוראית עד אימה: עד כמה רחוק תהיה מוכן ללכת, כמה תהיה מוכן להקריב- עבור אותו הילד האחד שלך?
האם תהיה מוכן לעזוב בית עבודה וקהילה? לסכן את כל מה שהשגת- את כל אשר יצרת וגידלת- כולל שאר הילדים בבית- שסביר וינזקו- בין אם במוסדות הלימודים בהווה, ובערך העתידי שלהם בשוק השידוכים.
האם תהיה מסוגל להאמין בלא יאומן, להתבונן ולשהות בזוועה, לשמש חוצץ ומגן מול רבים, מול קהילה, מול רבנים, בתהליך בירוקרטי משפטי- שמנכס כל פיסת שפיות שנותרה?
אל תענו לי . לא עכשיו, והלוואי ולעולם לא תידרשו לתשובה.
המציאות הנחבאת היטב- בין חרכים של בתים, מתחת לשטיחים, בפצעים פתוחים מדממים- דוממים, מספרת סיפור שונה מאותו 'אינסטינקט הורי' לכאורה- של הורים לקורבנות פגיעה מינית במגזר החרדי.
השינוי כבר התחיל- אבל הוא לא מספיק. זה הזמן שלנו להאמין לקטנים- לקטנים בגיל- אבל לא רק, להאמין לקטני השם, לאלו שאין בהם לא כבוד ולא ממון- אלא רק תואר בודד: הורה.
לא קידומת של 'רב', לא 'ראש' לשועלים ואפילו לא 'זנב' לאריות- סתם- אמא, אבא, ילד, ילדה, קורבן, פוגע, משפחה, קהילה.
בואו נהיה קהילה אחת גדולה- קהילה של 'מוייסרים' גאים- שמוסרים נפשם בקידוש השם ולמען תינוקות של בית רבן. והלוואי ולא תיפול שגגה תחת ידינו- ונבעיר הרע מתוככנו, ונרבה רק טוב.

תודה להילה חסן לפקוביץ' מנהלת הפרויקטים בנבחרות, על הפקת אירוע מתוקתק ומעורר.

תודה לרחלי מורגנשטרן, הפרזנטורית של החולצות האקטיביסטיות שלנו.

תודה עמוקה לליאת ישורון, מאמנת עסקית על האולם המקסים במשרדה במגדל צ'מפיון הצופה על בני ברק.

תודה למשתתפות ולמשתתפים שהגיעו ותרמו מדבריהם ומנסיונם.
ותודה לאורנית המקסימה והגיבורה שהותירה בנו השראה.
צילום: אפרת בן יוסף

ראיון אצל אופיר טובול בלחיצה על הקישור

אומרים לנו: "יש לכן פיצול, אתן לא באמת חרדיות"

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה קרא עוד...

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה שהן מנוגדות ליהדות, אך למעשה הן תוצר טבעי של פתיחת שערי הדעת לנשים ושילובן בשוק העבודה. בהיעדר ייצוג פוליטי לנשים החרדיות, אין כיום מי שמגן על זכויותיהן

מאת  אסתי שושן ה׳ באלול ה׳תשע״ט (05/09/2019)

לפני כמה שנים, בעיצומו של קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" שקרא לשילוב נשים חרדיות במפלגות החרדיות, נתן הרב מרדכי נויגרשל שיעור לתלמידיו בסוגיית "אותן נשים חרדיות המבקשות ייצוג בכנסת". הרב מרדכי נויגרשל נחשב כבר סמכא בקרב החברה החרדית. הוא נתפס כסמן מוביל של "דע מה שתשיב" לחילונים בסמינרים המיועדים לקירוב רחוקים משכבות אקדמיות ומשכילות בחברה, עקב הידע שלו במדע פופולרי.

באותו שיעור, אחת ההתבטאויות הזכורות לי לא ממש לטובה הייתה "הנשים האלה סובלות מסכיזופרניה, הן זקוקות לטיפול פסיכיאטרי". ההסבר ה"מדעי־רפואי" שנתן הרב נויגרשל נתפס אמנם כפשטני וגס, אך מעיד על סתירות מובנות בין היהדות לתנועה הפמיניסטית כולה על שלל רעיונותיה וזרמיה.

אם אנסה לנתח את דבריו ולהתעלם מהעלבון הצרוב בהם, המסר של הרב לתלמידיו הוא שבשל הסתירה העמוקה בין היהדות וערכיה לרעיונות פמיניסטיים, סתירה שאיננה בת יישוב כלל, הרי שאותן נשים ה"קוראות לעצמן חרדיות" ומביעות עמדות פמיניסטיות בקול רם סובלות מסוג של פיצול אישיות, שכן אי אפשר לקיים את שתי הזהויות הללו במקביל.

דור של נשים משכילות

ואולם, מסתבר שמקורותיו של הפמיניזם החרדי שתולים דווקא בעומק המיינסטרים החרדי. ניתן לציין בהקשר זה את מהפכת החינוך של שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" שהכירה לראשונה בצורך של הענקת השכלה יהודית וכללית לבנות חרדיות, וכן את עיצוב תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) הליטאית המיוחסת לחזון איש, אשר שינתה את הנוהג שלפיו רק עילויים הקדישו את חייהם לתורה והפכה את לימוד התורה למחויבות קהילתית ואישית של כל ילד, נער וגבר. מציאות זו גרמה לבנות חרדיות לדאוג לפרנסת הבית. חתימתם של גוברין יהודאין על הכתובה לדאוג לפרנסה משמשת מאז מצבת זיכרון לאבותינו.

כדי לאפשר את האידאולוגיה הזו למדו הבנות בתחילה הוראה וגננוּת בלבד, אך גדילתו הדמוגרפית של הציבור החרדי יצרה את הצורך בפתיחת מסלולי הכשרה והתמקצעות נוספים שדורשים מהאישה החרדית הממוצעת לצאת מהחממה הקהילתית למקומות עבודה שונים, חרדיים וכאלה שלא, כדי לספק את הלחם והחלב, בזמן שבעלה יגע בלימוד תורה בכולל.

התמורות ההיסטוריות והחברתיות האלה יצרו דור של נשים משכילות, העובדות במגוון רחב של תחומים. לעיתים קרובות הן בעלות ידע כללי רב מבעליהן ומחזיקות כישורי חיים מפותחים יותר להשתלבות בחברה. הנשים הללו שואלות את עצמן שאלות. הטכנולוגיה מציבה אותן במקום שבו הן יכולות לדבר עם עצמן ועם אחרות ולדון במתחים הללו, ובעיקר חושפת אותן למגמות פמיניסטיות מתקדמות יותר, ואפילו לפמיניזם הדתי לסוגיו, העוסק בנושאי ליבה הלכתיים.

הפמיניסטיות החרדיות חשופות לשיח הדתי הער סביב סוגיות שוויון הלכתי בלימוד תורה לנשים, במניינים שוויוניים, באירועים דתיים קהילתיים כמו הקפות שניות, קריאת מגילה וכדומה, אך השיח המרכזי הרווח בפמיניזם החרדי הוא שיח הישרדותי יותר, בסיסי – זכויות עובדות, אלימות במשפחה, מעמדן של גרושות, נפגעות תקיפה מינית ועוד. ההבנה המתבססת היא שהנציגות הפוליטית החרדית כלל לא עוסקת בסוגיות אלה ולא נותנת פתרון לבעיות האקוטיות החברתיות, ולכן יש צורך בהול בנציגות פוליטית של נשים חרדיות שמכירות מקרוב את הבעיות, נגישות יותר לציבור הנשים בשל החיים בהפרדה מגדרית ויכולות לטפל בנושאים אלה טוב יותר מהנציגים הגברים.

בציבור החרדי ואפילו זה המודרני, בעל הסמארטפון והאינטרנט, קיים קושי לעכל את התופעה ולהבינה. אחת ההאשמות הנפוצות נגד פמיניסטיות חרדיות היא שהן אינן מציגות "שיח תורני" במעשיהן ועוסקות בעולם החומר בלבד. תוסיפו לזה את הניחוח השנוי במחלוקת לכל מה שנשמע פמיניסטי, ומכאן המסקנה ש"הן לא באמת חרדיות", ושקיים ספק גדול לגבי טיב יראת השמיים שלהן. בכך נסתם הגולל על טענותיהן, והן נזרקות לתוך סל אחד עם טענות של גופים חילוניים בדבר הדרת נשים הנהוגה בציבור החרדי. ניסיונן לשינוי פני המציאות נתפס כחתירה איומה נגד ערכי היהדות החרדית.

לא נלחמות כמו גפני

שיהיה ברור, הפמיניסטיות החרדיות מכירות בהחלט באופייה הלא־שוויוני של היהדות. הן בהחלט היו יכולות לעסוק בנושאים תורניים ובהיבטים הלכתיים, ואף להביע תרעומת על היחס ואולי בעיקר על הפרשנות השוביניסטית שנותנים לדת. חלקן יכולות ללמוד מהתהליכים שקרו בציבור הדתי־לאומי בנושא ואף לשאוב מכך השראה ועשייה ממש.

ואולם, הפמיניסטיות החרדיות אינן מתיימרות לשנות את המבנים הדתיים המוצקים והעתיקים האלה. הן מודעות לעובדה שבציבור החרדי, "פמיניזם דתי־הלכתי" נתפס כ"מסוכן" ו"רדיקלי" במובן שהוא "קיצוני וחותר תחת ערכי החברה והדת". על כן אותן פמיניסטיות מקבלות את המצע החברתי השמרני, ומבינות שגם אם יש להניח יסודות לשינויי עומק הלכתיים, אלו ככל הנראה יהיו נחלתו של דור הבנות והנכדות שלהן, בעיקר לאחר שיקומו תלמידות חכמים חרדיות שירכשו ידע ושליטה במקורות ההלכתיים ובארון הספרים היהודי, ידע שכרגע נמנע מהן, או נמצא בחיתוליו.

ההתנגדות לפמיניזם החרדי נובעת מהציפייה שהנשים הללו יילחמו מלחמות "גפניות", "ליצמניות" ו"דרעיות". דהיינו, יזעקו על חילול השבת, יפגינו נגד גיוס בני ישיבות ואולי אף יצאו בקול גדול נגד הפמיניזם ההורס את הבית היהודי. אך כיוון שהן מדברות בשונה מהנציגים הגברים, על זכויות עובדות, פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, חינוך, השכלה, זכות הייצוג וכיו"ב, הן נשמעות כמייצגות פמיניזם ליברלי־חילוני. התרגלנו לנציגי ציבור העסוקים בעיקר במלחמות על צביון דתי במדינה ולא על רווחת האזרחים והאזרחיות.

הפרדוקס הקיומי של חיים חרדיים מבודדים מחד גיסא ומעורבים מאידך גיסא, בתוך מדינה חילונית וחופשית באופן יחסי, העניק זכויות גם לנשים חרדיות, כמו החוקים נגד פגיעה והטרדה מינית, זכות האישה לירושה, זכויות קניין, מניעת נישואי קטינות ועוד. ועדיין, ישנה דרך ארוכה לעשות גם בשדה האזרחי, בשל האוטונומיה שניתנת לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו לנהוג בבני הקהילה ובבנות הקהילה כרצונם.

פמיניזם תורני־הלכתי קיים אפוא אך לרוב הנשים בציבור החרדי הוא לא מדבר. אדרבה, הוא מפחיד אותן יותר ונשמע "רפורמי" ו"אנטי דתי", וכזה שלא באמת יכול להתקיים בחברה החרדית של ימינו. או כפי שניסחה לי זאת פעם חברה: "תעזבי אותי בשקט, תני לשתות את הקפה והעוגה בשבת בבוקר עם עיתון. אין לי מה לחפש בבית הכנסת מלבד בשמחות ובבר מצווה". זה אולי עצוב לשמוע, אך זו מציאות נפוצה.

מטרתי איננה לתת ציונים לפמיניזם נכון או לא, רע או טוב, אלא לנסות להבחין בין מרחבים תרבותיים שונים ומה אפשר להצמיח מעליהם. אני לא רואה את הציבור החרדי בשל לנוכחותן של תלמידות חכמים המעורבות בשיח התורני. קשה לבנות את הגג בטרם יש יסודות, והדבר מצריך זמן.

לכן, כל מי שמודאג משינוי מהפכני בחברה החרדית עקב מגמות פמיניסטיות חרדיות או דתיות, אין לו באמת ממה לחשוש. בציבור הדתי לאומי העניין מצוי בלב השיח כבר מעל שני עשורים ועדיין זהו זרם לא־מיינסטרימי והמחלוקות סביבו גדולות. כמו שזה נראה כעת, הפער היחסי בין מגמות חברתיות אוניברסליות לבין החברה החרדית ימשיך להישמר וליצור את החומות הדרושות להיבדלותה מ"ערכים מערביים", מתקדמים ככל שיהיו.

מכירות בערך ההפרדה

מורכבותו של הפמיניזם החרדי באה לידי ביטוי בסערה שהתחוללה לאחרונה סביב עניין ההפרדה בהופעה לקהל החרדי בעפולה. פעילות חברתיות פמיניסטיות רבות, וביניהן כותבת שורות אלה, קראו להניח למופע להתקיים בהפרדה בין נשים וגברים, ומצאו עצמן חוטפות אש משני הכיוונים. הצד החילוני־ליברלי תקף אותן משום שלא הצליח להבין כיצד יכולה פמיניסטית לתמוך במופע נפרד. חלקים מהצד החרדי האשימו אותן בנגד באי־עקביות וצביעות. הם התבלבלו מהשיח הזה, שכן הם רגילים לשיח המבקש להפסיק את ההדרה המובנית בפוליטיקה, במוקדי קבלת החלטות ובספֵרה הציבורית, ופתאום נשמע קול די אחיד שתמך בזכותו של הציבור החרדי בהופעה בהפרדה.

אך זו דרכו של הפמיניזם החרדי. לפחות בשלב זה, הפמיניזם החרדי נלחם למען זכויות אזרחיות שהקשר בינן ובין ליבת ההלכה קלוש, ומכיר היטב בזכות לקיום אירועים נפרדים הנהוגים מימים ימימה בחברה החרדית ונתפסים כנוגעים יותר לליבת ההשקפה החרדית ההלכתית, האוסרת התרועעות של נשים וגברים יחד.

מול התגייסות זו חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב, משתפת פעולה ומתרועעת עם נשים, ואף תומכת במועמדותן של חילוניות לתפקידים ציבוריים – כמו במקרה של רותם קליש בחיפה, מרים פיירברג בנתניה, דליה איציק לנשיאות ועוד, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים מתוך הקהילה החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים.

ועם כל זאת, על אף שהפמיניזם החרדי על שלל מגמותיו הקיימות בשטח ממשיך לעסוק בענייני חולין אזרחיים במגוון דרכים, מתקיימים בו כבר כיום יסודות ראשוניים ושקטים של פמיניזם דתי תורני. מהשעה שבה פתחה שרה שנירר את שערי הדעת לבנות ישראל, אי אפשר לצפות מכולן לקבל בהכנעה גמורה הדרה, אי שוויון ופגיעה. על כן טוב יעשו אלה האמונים על שמירת הצביון היהודי אם יקשיבו לשיח הזה, לא יבטלו אותו ולא יפגעו בו, שכן האדישות הרבה שנשים מפתחות ליהדות עקב חוסר האונים והיכולת לשנות את ההלכה היא מסוכנת יותר ומנוונת כל חלקה טובה.

אסתי שושן היא מייסדת תנועת הנשים החרדיות "נבחרות" ומנהלת קבוצת הפייסבוק "פמיניזם חרדי"

כנס "בוחרות להשפיע" – כבר לא קול אוטומטי.

כנס "בוחרות להשפיע" כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב קרא עוד...

כנס "בוחרות להשפיע"

כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב הבחירות.

כנס שבו לראשונה, נשים חרדיות וגם גברים חרדים, נפגשו פנים מול פנים עם הנציגות והנציגים של הכנסת הבאה.

היה ערב מרגש שבו נשאלו שאלות קשות. שהנציגות והנציגים שהגיעו, הודו שהרגישו את הצמא לשמוע, את הרצון להשמיע ולהשפיע.

הכנס ביוזמת בנות "הנבחרת 2019" הפעילות והדוחפות.

הערב התקיים בהנחייתה של נעמה עידן, הבעלים של עיתון "יום ליום".

 

אם את או אתה מעוניינים להשתתף באירועים הבאים, מוזמנים ליצור קשר דרך הקישור בסוף העמוד.

 

ומה שאפרת גהסי כתבה:

כמה מילים שנכתבו ערב הכנס, מאת אפרת גהסי, חברת הנבחרת 2019

 

ערב טוב לכולם. תודה שבאתם.
בעוד פחות משבוע, נשים חרדיות מכל רחבי הארץ, תתעוררנה לעוד יום בחירות. רובן כבר יהיו עם ידיעה ברורה, ללא התלבטויות וספקות מה הפתק שהן יכניסו לקלפי. הן תדלגנה על נציגי המפלגות האחרות שבפתחי הקלפיות, שגם בדקה ה99 ינסו לשכנע אותן אחרת, הן יחלפו על פניהם מבלי לעצור. מבלי להתבלבל או להתלבט. הן תמיד ידעו ועדיין יודעות למי הן הולכות לתת את הקול.
הפתק יידחף בתנועה אוטומטית למעטפה,המעטפה תישמט ברישול לתיבת הקלפי.וזהו.
אפילו את שמות הנבחרים הן לא מכירות. אין שאלות.
הערב הזה, הפאנל הזה, הוקם על ידי משתתפות ארגון נבחרות. נשים חרדיות שדורשות קול וייצוג בשולחן של מקבלי ההחלטות.
זו קבוצה של נשים שמייצגת חלק שהולך וגדל בתוך החברה החרדית.
נשים שרוצות וחייבות לוודא שיהיה מי שידאג להן שם. שיהיה מי שיאיר זרקור על הקשיים של כל אישה חרדית במגזר.על אתגרים היחודיים רק לנו. בעיקר לנו.
אנחנו כבר לא קול מובטח וידוע מראש. אנחנו צמאות לדעת.אנחנו תוהות. אנחנו מתלבטות. אנחנו בודקות.
אנחנו מבינות שהקול שלנו יקר, ונפעיל שיקול דעת לפני שנבחר להשתמש בו.
יש לנו שאלות לנבחרי הציבור. מה הם יעשו בשבילנו? מה הם יבטיחו שיעשו כדי לשפר את מעמד הנשים החרדיות בארבע השנים הבאות, בתמורה לקולות שלנו?
הפעם הזאת,
במערכת הבחירות הזאת,
בערב הזה
אנחנו בוחרות להשפיע!

 

 

אש אש מדורה

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי קרא עוד...

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי שושן, הארץ 22.5.19

 

נכון לכתיבת שורות אלה, הרב ברלנד עבריין מין מורשע שישב בכלא ואף הודה בחטאיו ובניצול נשים שהיו נתונות לסמכותו מתכוון להדליק מדורה בטקס המסורתי בהר מירון, טקס אליו מוזמנים רבני קהילות נכבדים.

שוב עבריין מין מקבל לגיטימציה, הכרה, כבוד. שוב זעקת קרבנותיו נרמסת, שוב עבריינים אחרים מרגישים נוח לפעול.

 

האם מהלך זה מייצג את עמדת הרוב החרדי? וודאי שלא. ברוב המקומות יש בוז ורתיעה למעשים אלה. איפה הכל מתאדה? בפוליטיקה החרדית ובתקשורת החרדית שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, שנותנת יד, אם בשתיקה רועמת ואם בהשתקה אגרסיבית.

 

רק לאחרונה נתוודענו לכך שח"כ יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות בתואר, שר הבריאות בפועל, השתמש במנגנוני הכוח שלו על מנת לסייע לעברייני מין שונים רובם מהמגזר החסידי חרדי, על מנת לתת להם הקלות שונות בתנאים. חודשים ספורים קודם חשף יאיר שרקי דיל פוליטי בין חסידי הרב ברלנד למפלגת יהדות התורה. בדיל הזה ברלנד יקבל תעודת כשרות ויחזור לקונצנזוס החרדי בתמורה לתמיכתו במפלגה בבחירות בירושלים.

וזה הסיפור. זה הכיעור.

 

עברייני מין יש בכל מקום. גם בציבור החרדי המודעות קיימת ומתעוררת למרות הטאבו הנוקשה בנושאים האלה ובעיסוק בהם. אך כשזה מגיע למעלה אל מוקדי הכוח המגזריים, סולם הערכים החרדי במהותו האמון על קדושה וצניעות מתעוות עד ללא הכר. עבריינים שחטאו גם בהיבט המוסרי ערכי והרסו חיים של נשים וילדים, וחטאו גם כלפי שמיים בעבירה שנמצאת בקטגוריה הדתית החמורה ביותר "יהרג ואל יעבור" נאמר על מעשים שכאלה, פתאום כשמדובר במישהו עם פוטנציאל אלקטורלי, עם מספיק כוח וכסף לקנות שתיקה, המעשים נמחלים.

שלא יהיו לכם אי הבנות. עברייני מין ממעמדות נמוכים בקהילה החרדית לא זוכים למחילה, ויש לא מעט דרכים בהם הקהילות החרדיות יודעות לסגור איתם חשבון. איש לא יחשוב לעזור להם או להקל בעונשם. המצב משתנה כשמדובר באנשים מהמעמדות הנכונים עם הקשרים בצמרת ההנהגה הפוליטית עסקנית שיכולים לתת להם מענה.

 

הרב ברלנד הוא לא הסיפור. עברייני מין יש בכל מקום וזו כנראה רעה חולה שכל חברה נאלצת ותיאלץ להתמודד איתה. הסיפור הוא הניוון המנהיגותי, השחתת הכוח והשררה וקניית השתיקה של לבלרי התקשורת החרדית שיודעים היטב לצאת חוצץ נגד מה שמשתלם להם, ובכך מתעלמים אפילו נגד מהלכה מפורשת "במקום בו יש חילול שם שמיים, אין חולקין כבוד לרב".

 

ימי העומר הם ימים של אבל וחשבון נפש על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות עליהם אין כפרה, עד שלא ירצה את חברו. בימים האלה זעקת קרבנות העבירה המושתקים, המנודים נשמעת ומהדהדת, נשים בעיקר, אך גם ילדים וגברים שמצאו עצמם מנוצלים ומותקפים על ידי בעלי כוח שהסביבה האדירה את כוחם יותר בשל שיקולים הרחוקים מכל ערך יהודי, מוסרי ואוניברסלי.

 

תעלה המדורה.

 

לקריאת הכתבה – כאן

המשרד לשוויון חברתי *לא כולל נשים

ביממה האחרונה פורסם בדה מרקר כי נתניהו הציע ליהדות התורה את קרא עוד...

ביממה האחרונה פורסם בדה מרקר כי נתניהו הציע ליהדות התורה את המשרד לשוויון חברתי.

וכאן הבת שואלת, ברצינות?

מפלגת יהדות התורה לא משלבת נשים ברשימתה, בבג"צ לפני כמה חודשים בו חוייבה סיעת אגודת ישראל לשנות סעיפים מדירי נשים מהתקנון שבה, היא עשתה זאת והצהירה 'לא נשנה את המצב, נשים בחוץ'.

אורי מקלב, ח'כ רב עשיה מיהדות התורה הצהיר לפני הבחירות שנשים אין מקומן בפוליטיקה, כמו שלא נותנים להן לעבוד בפינוי אשפה…

מפלגת יהדות התורה היד המאכילה של מוסדות חינוך הפועלים לפי מכסות למזרחים, מוסדות שמאכילים מרורים משפחות וילדות של ילדים למשפחות חד הוריות, וכל מי שלא בגוון המדוייק.

 

ראיון רדיו בנושא, רדיו לב המדינה בתוכנית פה זה לא אירופה. עם אסתי שושן, מייסדת ומנכל נבחרות.

מהדרת נשים להאדרת נשים – אסתי שושן כותבת

אסתי שושן כותבת: 24 לאוקטבר 2012, מעל שש שנים עברו מאז קרא עוד...

אסתי שושן כותבת:

24 לאוקטבר 2012, מעל שש שנים עברו מאז פרסמתי את המאמר הזה באתר החרדי כיכר השבת.

עבדתי אז כמנהלת קריאטיב במשרד פרסום מגזרי, ייצרתי קמפיינים לקפוטות חסידיות, לצד מודעות שמכרו ממרחים למהדרין ומקררים שומרי שבת בתקשורת החרדית המודפסת.

החיים שלי די השתנו מאז, דעתי בנושא לא השתנתה, והאמת שלא ממש אכפת לי אם אהיה בעמדת מיעוט שמחזיקה בה ומעזה לומר אותה.

לא כתבתי שם על חרפת העדרת הייצוג לנשים במפלגות החרדיות. כתבתי על שאר העוולות שהפוליטיקה המגזרית הזו מייצרת שהנפגעים ממנה הם בעיקר ציבור המצביעים והמצביעות הנאמן.

טרם העזתי להעלות על דל מקלדתי ולמצוא מילים שימשיגו ויגדירו את הבעיה שקיומה הטריף את מנוחתי, וודאי לא העזתי לעמוד מאחורי מילותי, גם לעצמי לא הצלחתי להסביר עד הסוף, אבל כשבוע אחר כך שלחתי את בלון הניסוי הראשון לאוויר.

ב 29 לאוקטובר 2012 אני פותחת דף בפייסבוק וקוראת לו לא נבחרות, לא בוחרות, שלימים הפך לארגון הפועל לתודעה בדבר זכויות לנשים ולהכשרת מנהיגות חרדיות.

אי הנוחות הופכת להגדרה שלעיתים תוטח בפני בבוז, אך במקרים אחרים תהפוך למטבע לשון ולשאלה מהותית, למחקרים אקדמיים, למאמרים, לספרים, לכתבות בארץ ובחו"ל ואפילו לבגצ אחד מתוקשר שבסיומו תקנון קדוש משתנה.

אי הנוחות הפרטית שלי, מתחילה להפוך לנחלת הכלל.

לא היו מאחורי מעשי תיאוריות שינוי מסודרות, לא פילנטרופ שאומר לי גדל, לא כסף ולא ידע על העולם החברתי. היה כאב, תחושת מחנק שידעתי בידיעה גמורה שאינה רק נחלתי, שהיא נחלתם של רבים ורבות.

המאמר המלא ההוא בקישור בתגובה הראשונה.

וכעת כשמערכת בחירות שלישית לשנה זו לפנינו, השאלה עדיין קיימת.

אם אתן לא נבחרות, במי אתן בוחרות?

והשאלה הגדולה יותר, ככל שממשיכה להתקיים הלגיטימציה הדמוקרטית למפלגות נעדרות נשים, ותיאורטית אפשר לדמיין את משכנה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כמועדון סגור לגברים. האם עדיין שלילת זכות הייצוג היא בעיה של נשים חרדיות? או שאפשר כבר להכריז עליה כתקלה לאומית?

 

לכתבה ההיסטורית – לחצו כאן

חרדיות מורכבת

סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את קרא עוד...

סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את הקונפליקטים העמוקים בענייני דת ומדינה. השיח קוטבי וציני ונראה כי זהו משחק סכום אפס.
הד"ר נחומי יפה, חרדית העושה פוסט דוקטורט בפרינסטון נותנת היום בראיון מרתק בכלכליסט את השקפת עולמה בנושא.
____________
לנשים יש פה תפקיד מיוחד?
"מכיוון שהן מקבלות חינוך פתוח יותר, נשים יכולות להיות גשר בין החברה החילונית לחרדית, והמדינה צריכה לחשוב איך היא יכולה לתת יד ולהעצים אותן. איך בצורה מכבדת ועם ענווה היא רותמת את החרדים לסיפור ההצלחה של כולנו".
זה כולל קמפוסים נפרדים?
"יש מקומות שבלי הפרדה, נשים או גברים לא ילכו לאקדמיה. זו הדרך היחידה, במיוחד עבור חלק מהצעירים. אבל יש מקצועות מסוימים שבהם צריך להתעקש על לימודי המשך מעורבים, כמו פסיכולוגיה. זה חייב להיות ענייני ורגיש, לא שרירותי. החיים מורכבים, המציאות מורכבת וגם המענה צריך להיות מורכב. עשיתי במשפחה פרופגנדה רצינית ללימודים, אח שלי למד מחשבים לתואר ראשון ועכשיו הוא עובד במשרת סטודנט באינטל. הוא לא היה הולך ללימודים מעורבים. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, אבל הצעדים הראשונים צריכים להיות חכמים".
ובינתיים היא מסייעת לחרדיות וחרדים שזקוקים לסיוע בצעדיהם הראשונים בלימודי הדוקטורט. 

 

לכתבה המלאה – אפשר ללחוץ כאן 

תהיו גזענים בשקט // אסתי שושן – דעה

כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט קרא עוד...

כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט ערה לסט הסטריאוטיפים הבלתי נגמר הזה שעל ברכיו גדלו דורות של מעמדות שחייהם הוסללו לפיו (דעות)|

י"ב באדר ב' תשעט   17:04  19.03.19

 

הרבה דיו נשפך בשאלת הגבולות של ה"פוליטיקלי קורקט". גבולות השיח הראוי במרחב הציבורי. האם במסגרת חופש הביטוי ניתן לומר הכל ללא מעצורים, או שיש לייצר גבולות ואיזונים בנושאים מסויימים כדי לא להעמיק פערים ולשמר סטריאוטיפים.

התשובה לסוגיה הזו כמו כמעט כל סוגיה, מצויה אי שם בתחומים האפורים וקשה לנסח באופן חד משמעי מה נכון להכניס לגבולות השיח ומה אמור להשאיר מחוצה לו ויהי מה.

סוגיה זו היא גם נגזרת תרבותית ישירה. אצלנו בציבור החרדי למשל ברור ומקובל שאין לעסוק בנושאים מסוימים. זה יכול להיות מעשי פשע לסוגיהם בעיקר אלה שהשתיקה יפה להם, כשהצידוק לכך הוא המשפט "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" בהנחה שעיסוק בנושא מסויים נותן לו למעשה לגיטימציה.

בשבועות האחרונים התפרסם בכתב העת החרדי צריך עיון מאמר תחת הכותרת "גזענות חרדית האמנם?" בו מנסה הכותב אדם בשם ישראל פרקש להסביר לציבור הקוראים מדוע גזענות בציבור החרדי אמנם אולי קיימת אבל יש לה טיעונים כבדי משקל אותם הוא פרש בארכנות ובטרחנות רבה יש לומר, ברמת טיעונים ילדותית, תוך חשיפת הפתולוגיה הגזענית ללא ביקורת, ללא גבולות ומחשבה.

הוא למשל מסביר שהאינטלקט המזרחי פחות מהאינטלקט האשכנזי, לוקח דוגמא מזוכי פרס נובל האשכנזים היהודים כשהוא מתעלם מתרומתם של יוצאי צפון אפריקה למאזן זה ומהעובדה שבקרב הישיבות החרדיות או הסמינרים בהם הגזענות מקובלת, החלום הוא להיות גדול בישראל ולא מדען רב שם הזוכה בפרס נובל על המצאותיו.

הוא מסביר שהמזרחים חמי מזג, אינם צנועים בהווייתם כמו אחיהם האשכנזים, אוהבים לנקר עיניים במכוניות פאר ואם שרדתם את שלל הטיעונים שלו עד כה הוא מקנח בכך שהבדלי המנטליות הם הסיבה לאפליה בקבלה במוסדות.

בקיצור, אחי המזרחים ואחיותי המזרחיות, אם טרם הפנמתם את נחיתותכם התרבותית שלא לומר גנטית, התכבדו לקבל על עצמם את הגזרה כי טיעון נוסף שמביא הכותב הנכבד בגנותכם הוא "נטיה לבכיינות". ואתם ממש לא רוצים להיות כאלה.

ובכן, שום דבר לא מפתיע עד כה. כמזרחית מודעת שגדלה והתחנכה במוסדות חינוך אשכנזים אני בהחלט ערה לסט הסטריאוטיפים הבלתי נגמר הזה שעל ברכיו גדלו דורות של קאסטות ומעמדות שחייהם הוסללו לפיו.

אכן לא הופתעתי. מה שכן מפתיע זה הצורך הפתאומי בהצפת כל הסחי הגזעני הזה הכתוב ללא מבט ביקורתי, כאילו חזרנו לימי המעברות. הרי כבר התרגלנו למעטפת הצלופן הגזענית והמחוכמת של "הבדלי מנטליות" ו"חלילה, אנו אוהבים את כל עם ישראל" ו"לכל שבט התפקיד שלו" שלל טיעונים יפים עמם הסבירו לנו תמיד את התופעות הבלתי נסבלות הללו כשכולנו תמיד יודעים את האמת המרה.

היתה בי ציפיה כלשהי שגבולות חדשים של שיח משורטטים סביבנו, בו יש גבול לאמירות חסרות ביסוס, גזעניות במהותן המייצרות כל כך הרבה דיכוי, השפלה וכאב.

האם באמת נכון להתיר כל רסן לטובת חופש הביטוי? הרי במוצא פינו אנו יוצרים מציאות, או משמרים אותה ונותנים לה תוקף. האם יתכן שמישהו יתיר היום שיח פתוח ואפילו אקדמי מחקרי בשאלת נחיתות הגנטיקה או התרבות היהודית כגורם הרסני לכלכלה העולמית? תוך שימוש במחקרים שנערכו בשנות השלושים בגרמניה?

האם הזעקות נגד הדיכוי ב"פוליטיקלי קורקט" נשמעות רק כשמישהו פוגע בך ישירות או בקבוצה אליה אתה משתייך אך מתיר לך לעשות זאת לאחרים?

דיו רב, דמעות ודם נשפכו סביב בסוגיית הגזענות ותוצאותיה המביישות בעיקר את אלה הנגועים בה, אך יוצרים נזקים רבים אצל קרבנותיה. לעיתים השמרנות בה אנו מחזיקים כערך מתורגמת מיידית לאנטי שוויון בין קבוצות ולתופעות פוגעניות.

אבל עזבו את הערך המערבי המושמץ "שוויון" אני למשל תרגמתי מזמן לפסוק אותו הגדיר הילל הזקן כזה שעליו עומדת כל התורה כולה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", בבקשה מכם גזענים יקרים, תמשיכו להיות גזענים בשקט, אנחנו יודעים היטב מה עובר לכם בראש והחשיפה של מחשבות מכוערות אלה רק נותנת להן לגיטימציה חברתית.

 

0