Tag - טור דעה

"מה שרואים כיום זה לא המראות של החברה החרדית"

על רקע העימותים האלימים, מובילי דעת קהל צעירים במגזר קרא עוד...

על רקע העימותים האלימים, מובילי דעת קהל צעירים במגזר מסבירים כיצד הגענו עד הלום, מצביעים על הטעויות של הממשלה ושל הציבור שלהם, ומציעים דרכים לאחות את השבר

אילנה שטוטלנד 26/01/2021 11:10

"האווירה קשה מאוד ומתסכלת", מודה יהודה אייזיקוביץ, 42, מסבירן חרדי העוסק בחיבור בין התקשורת הישראלית למרואיינים חרדים, מהעיר אלעד, יומיים אחרי העימותים האלימים בבני ברק בין המשטרה למתפרעים חרדים. "מצד אחד אנחנו רואים מחזות מבישים שלא משקפים את כלל הציבור וידינו קשורות, אנחנו לא יכולים לקחת את החוק לידיים ולנהל את המערכה מול אותם פורעים שנמצאים ברחובות. מצד שני, בתקשורת מוצגות ההתפרעויות כמשהו כלל־חרדי, מה שמוציא את רוב הציבור השקט, המיינסטרים החרדי, בצורה לא טובה שלא באשמתו. יש שיח ער מאוד בכל הקבוצות לגבי מה שקורה".

"רוב המגזר החרדי נרתע ממראות של שריפת אוטובוס או שריפת פחים", מוסיף מלך זילברשלג, 24, אושיית רשת ואיש ניו מדיה מהמגזר החרדי. "חברי הקבוצה הזאת ששרפה את האוטובוס היא לא בני־ברקים אופייניים, הם טרמפיסטים. הם אנשים שהגיעו לשם כי הבינו שיש שערוריות בבני ברק ורימוני הלם. מה שרואים כיום זה לא המראות של החברה החרדית".

"זו תמיד הייתה טעות להסתכל על המגזר החרדי כמקשה אחת, ולאור אירועי הימים האחרונים ההבנה הזאת מתחדדת", אומרת גם אסתי שושן, 43, מייסדת ומנכ"לית "נבחרות" – תנועת נשים חרדיות, מראש העין. “מדובר בעיקר בכשל גדול של המנהיגות הפוליטית החרדית, גם המנהיגות המוניציפלית החרדית. האוטונומיות המוניציפליות הקטנות קרסו, וזה נראה שאין מי שמתכלל את האירועים והאתגרים שיש בשטח. החברה החרדית חרתה על דגלה את נושא החינוך וסביב זה קרו ההתפרצויות האלימות האחרונות – סביב פתיחה או סגירה של מוסדות חינוך – אבל משהו בשיטה החינוכית חייב להשתנות. אם המדינה תמשיך ותיתן את העצמאות המוחלטת למערכת החינוך החרדית ללא סיפוק אלטרנטיבה חינוכית, אנחנו נמשיך לראות מראות כאלה, שרק מציפים חולי עמוק שנמצא מתחת לשטח".

אסתר שושן (צילום: מאיר אליפור)
אסתר שושן (צילום: מאיר אליפור)

"האווירה מאוד קשה", טוענת גם אפרת פינקל, 27, כתבת פרלמנטרית בעיתון החדשות "בקהילה", מירושלים. “הרבה חרדים שיש להם קשר עם המגזר החילוני מדווחים כבר כשנה על תחושות לא נעימות: אנשים שמתרחקים מהם במשרדים, בחנויות. מיתגו את כולנו כמפיצי מחלות. מצד אחד יש בושה שהדבר הזה קורה והמראות האלה יוצאים מתוכנו, אבל מצד שני יש תחושה ברורה שהתגובה של המשטרה מאוד לא מידתית. אם למשל התגובה הזאת הייתה מופנית לציבור הערבי, הרבה ארגונים של זכויות אדם היו מתקוממים".

התסכול גדל

לדברי אייזיקוביץ, המתפרעים אינם כאמור מייצגים את כלל הציבור החרדי. "התופעה הזאת של נערי שוליים שמסתובבים ברחובות מוכרת", הוא אומר. "יש רחובות בבני ברק שאזרחים לא נכנסים אליהם מהפחד מאותם נערים. רשויות הרווחה לכאורה היו אמורות לטפל בהם, אך כנראה שלא נעשה מספיק. זאת בנוסף לאותם אלפי נערים שמושבתים בביתם, משועממים, נטולי תעסוקה. השילוב הזה יוצר את המראות שאנחנו רואים בבני ברק. הציפייה מראש העיר היא לנהל את האירוע, אבל זה דבר שלצערנו לא מתבטא בשטח מספיק. בסופו של דבר אנשים חפים מפשע נפגעים, האנדרלמוסיה נמשכת, והאירוע הזה לא מנוהל נכון".

מה הוביל לנקודת הרתיחה הזו?
שושן: "זה כמו חבית אבק שריפה שמתחממת כבר קרוב לשנה, שנמצאים בה המון גורמים נפיצים שהיו שם כבר קודם. בגלל היעדר אלטרנטיבות חינוכיות יש הרבה נוער שוליים, אבל הוא לא האחראי הבלעדי למה שקורה, אלא גם מערכות חינוך שלא תפקדו ויצרו עוד גל של נשירה גלויה וסמויה. במקום מנהיגות אנחנו רואים רסיסי מנהיגים עם החלטות שמובלות על ידי ההמון ולא על ידי גורמים אחראיים. הדבר הנוסף בעיני זו ההסכמה שבשתיקה שהמדינה נותנת להתנהלות הזאת עוד לפני הקורונה בשם אינטרסים פוליטיים. בתוך החברה החרדית, הגורמים החזקים והמקורבים לשלטון יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בלי לשלם על זה מחיר פוליטי. תוסיפי לכל המרכיבים האלה את שנת הקורונה שהורידה את כולנו מהפסים, קל וחומר את אלה שנמצאים בתוך ערים צפופות ובתים צפופים, והורים שאיבדו את היכולת להשגיח על ילדים בסיטואציה שנוצרה – וקיבלנו אנרכיה".

לנוכח עליית שיעור התחלואה במגזר, כיצד הייתם מצפים מהמשטרה שתנהג בסיטואציה הזו? היא חייבת לאכוף את החוק כדי למנוע הדבקה.

פינקל: "זה בסדר גמור להפעיל צעדים חוקיים, כמו לחלק דוחות. אבל לפעול באלימות, לפזר רימוני הלם ברחובות, לזרוע כל כך הרבה פחד והלם ברחובות בני ברק – שבה יש כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע ששומרים על ההנחיות בלי למצמץ ובצורה הדוקה – זה כבר לא נראה קשור להפרת הנחיות אלא לנקיטת קו נגד ציבור".

זילברשלג: "כשהרב של אדם חרדי, לא משנה מאיזה פלג, מחליט לפתוח את החיידר שבו הבן שלו לומד, ואז הוא רואה משטרה שמגיעה לסגור את המקום – אז הוא נזכר מי סגר בתי ספר ללימודי תורה בעבר, וזה מה שהוא חש כלפי משטרת ישראל. זה נשמע נורא, אבל זה מה שעובר לו בראש. הרב שלו אמר לו לשלוח את הילד לבית הספר, ולכן מבחינתו ההתאמה של ההנחיות היא רק לציבור הכללי ולא לחרדי".

אייזיקוביץ: "חובת המשטרה לוודא שהחוק מתממש, ומצד שני- המטרה הראשונה של המשטרה היא לדאוג לביטחון האזרחים. במציאות החוק לא נאכף על ידי המשטרה, ומצד שני התושבים חשים חוסר ביטחון מופגן כשהשוטר נוכח בשטח. אני, למשל, מלמד את הילדים שלי לברוח מהשוטרים כמו מאש, כי אני חושש מחוסר שיקול הדעת שלהם. מה שקרה בימים האחרונים היה מפגן כוח נטו שפגע באזרחים חפים מפשע ורק הגביר את התסכול ואת הפחד".

שושן: "אני מצפה מהמשטרה שתעשה הכל כדי שפחות אחים, אחיות, חברים וחברות שלי מהמגזר ימותו או יחלו קשה בקורונה, וכמובן שיעשו הכל נגד הדבקה של אחרים. חייבת להיות פה אכיפה, אבל היא יכולה להיעשות יותר בחוכמה, יותר בהיגיון. החלקים המתונים בתוך החברה החרדית כבר חודשים ארוכים משוועים להתערבות של גורמי האכיפה שיעשו את עבודתם. חשוב לזכור שיש קולות אחרים בתוך החברה החרדית, שהם הראשונים לסבול את נחת זרועם של הקיצונים".

לרבנים, שחלקם לא משתפים פעולה עם ההנחיות, היה חלק בזה?
פינקל: "לא. בן אדם חרדי לא מהרהר אחרי החלטות של רבנים. בציבור החרדי מאמינים שללימוד תורה של ילדים יש יכולת לשמור עלינו. ההוראה הגורפת של הרב חיים קנייבסקי לציבור הליטאי, שאני נמנית עמו, הייתה לסגור את תלמודי התורה. אחר כך שמעתי שחלק מבעלי מוסדות פנו אליו באופן פרטי והוא אמר להם שאם אפשר לפתוח תוך שמירת הנחיות, אז לעשות זאת כי זכות לימוד תורה היא גדולה. מבחינתנו, חינוך ולימוד תורה הם החיים עצמם, בתפיסה שלנו, לעצור את לימוד התורה ולפגוע בחינוך של הילדים – מפחיד ויכול להיות מסוכן כמו המגיפה.

לכן אם אפשר לדאוג שהילדים כן ישבו וילמדו, עם מסיכות, בקבוצות קטנות, בחללים פתוחים – אז רצוי וכדאי לעשות זאת. גם להורים החילונים קשה, אבל בציבור החילוני אפשר להפעיל לימודים בזום, יש יותר מחשבים. ואילו בציבור החרדי אלה ילדים שאם הם לא הולכים בבית הספר- אין לכל אחד מהם אפילו טלפון כשר. לכן מערך הלימודים בטלפון נתקל בהרבה מאוד קשיים, והמצוקה היא גדולה מאוד. לא ראיתי יוזמה של הממשלה לחלק טלפונים כשרים לילדים כדי שיוכלו ללמוד, לא ראיתי את המשטרה או את הממשלה אומרות: בוא ננסה לספק פתרונות לציבור הזה, לעזור לו".

זילברשלג: "הייתי לוקח את הרבנים לסיבוב בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק או בשיבא בתל השומר. בנוסף, הייתי  לוקח את ראש הממשלה ומקבלי ההחלטות לבית של אחותי בחיפה, שיושבת מאז הקורונה עם עשרה ילדים בבית. יתייחסו לנושא אחרת ברגע שיראו את זה. כל צד צריך יותר להבין את המורכבות של הצד השני. צריכה להיות יותר היכרות של הצדדים זה את זה".

שושן: "אני חייבת לציין את הממלכתיות וההתנהלות האחראית של הרבנים של ש"ס, שממש מהרגע הראשון אמרו שפיקוח נפש הוא מעל לכל, ואין שום התחכמות. מצד שני, אמר לי אתמול איזה רב ספרדי: 'הלוואי שיכולתי להגיד משהו, אבל האשכנזים לא יקשיבו לי'. אומנם יש קהילות שלמות שנתונות במצור הזה מאז שהכל התחיל ומשפחות ששומרות על הכללים, אבל יש כמה קהילות שמתחכמות וזו התוצאה".
אייזיקוביץ: "יש את אותן קבוצות בשולי החברה החרדית שמוגדרות אנרכיסטיות, ולמרות זאת יש להן רבנים שמנהיגים אותן, שהאמירה שלהם אמורה להשפיע. היה אפשר לצפות מהן בעת הזאת לקצת יותר אחריות".

סיר לחץ

איך מחזירים את העניינים לשליטה ומאחים את הקרע?
זילברשלג: "זה אפשרי להחזיר את העניינים לשליטה. זו האוכלוסייה הכי ממושמעת בעולם, כי חינכו אותה מגיל אפס להיות ממושמעת. אם ילמדו אותם להיות ממושמעים לחוק ואם יתאימו את החוק למה שהחיים דורשים – הם יהיו ממושמעים לחוק. אין להם דרישות מיוחדות, הם פשוט מבקשים שיהיו קשובים להם. אי אפשר ברגע אחד לסגור הכל, כי אז גם הילד יחפש את הבלגן מחוץ לבית. הפורטנייט שלו הוא להיות פיזית ברחובות בני ברק. אם יהיה פה מישהו אחד בוגר, שידע לדבר עם שני הצדדים, להבין מה הצורך של שני הצדדים ולפתור את הבעיה הזאת – אז הכל יסתדר".

אייזיקוביץ: "האנשים המסוימים שיוצרים את הבלגן הזה – יש להם שמות, פנים, קטלוג חברתי. יודעים מיהם, לאיזה קבוצות הם שייכים. למשטרה אמורים להיות המשאבים כדי לאתר אותם ולטפל בהם באופן נקודתי, ואז אין לך את הגפרור שמדליק את המדורה".

שושן: "אנחנו נמצאים בכאוס גלובלי. ככל שאנשים נשארים יותר זמן בסגר, יש לזה השפעות פסיכולוגיות, כלכליות ובריאותיות. בחברה שאין בה נטפליקס או סמארטפון לברוח אליו, כנראה שסיר הלחץ משמעותי יותר. אפשר יהיה לפתור את זה אם ההנהגה הפוליטית תנסה לחבר אליה את ההנהגה הרבנית, שבסופו של דבר היא זו שנותנת את ההוראות. כמו שהם יודעים להביא ציבור שלם לקלפיות ועושים זאת דרך גיוס הרבנים וראשי קהילות, צריך להיות מבצע מהסוג הזה בהקשר הנוכחי. אני מתפלאת איך זה לא נעשה עד היום".

צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ

לקריאת הכתבה המלאה

להורדת הכתבה בגרסה הכתובה:

חלק 1

חלק 2

קשה להיות אם גרושה חרדית. בימי הקורונה, זה הופך לסיוט

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה קרא עוד...

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

מאת: אסתי שושן 

גם בזמנים של שגרה, אימהות חרדיות גרושות מתמודדות עם אתגרים כפולים. הן לרוב צעירות, מטופלות בילדים ובעלות יכולות השתכרות נמוכות יחסית. יחד עם זאת, הן צריכות להילחם על הלגיטימציה הקהילתית ועל ניקוי הסטיגמות שמלוות את מעמדן. הקורונה מעמידה במבחן גדול את יכולות ההישרדות שלהן.

דבורה מדברת איתי בטלפון מביתה באחת הערים החרדיות. היא חסידת גור, גרושה בת 46, מורה, יועצת חינוכית וגרפולוגית, אמא לחמישה ילדים. "חיתנתי שניים מתוכם לבד", היא אומרת בגאווה. דבורה היא גם סבתא לשישה נכדים. היא בוחרת לצטט את דבריו של ה"פני מנחם", האדמו"ר הקודם מגור: "שואלים למה לא מברכים ברכת שהחיינו מתחת לחופה, ועונים בדרך מליצה כי יש פעמים שצריך לברך ברוך דיין האמת". כן, אותה ברכה שנוהגים לברך כששומעים שמישהו הלך לעולם שכולו טוב.

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

דבורה מנסה להסביר את התופעה. "המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי. האחריות מוטלת על האמא מאז ומעולם, האבא הוא מפרנס או לומד וכולם צריכים להשתחוות לו, הוא תופס את עצמו מקסימום כעוזר בגידול הילדים. אם הכלה או הבת שלי אומרות 'הבעל עזר לי', אני מייד מתקנת אותן: הוא לא עזר לך, זו אחריות שלו".

תרצה בלוך ממודיעין עילית, פעילה חברתית בארגון 'נבחרות' הפועל לקידום מעורבות של נשים חרדיות בשדה הפוליטי, יוצרת תוכן ומתרגמת, נשואה היום בשנית. היא ובעלה הנוכחי מגדלים יחד את חמשת ילדיה וארבעת ילדיו מנישואיהם הקודמים, ובת אחת משותפת. הגרוש של תרצה חי בחו"ל, מאז פסח הילדים לא נפגשו איתו, הוא לא הגיע לבקר וגם לא דאג שהם יגיעו אליו. כמו שתרצה מגדירה את זה, "האבא עבר למצב דוד". הוא בקשר טלפוני עם הילדים, אך כל הנטל הגדול של השהיה הממושכת בבית, תחת סגרים ובידודים, נופל עליה. "הילדים חווים תחושת נטישה קשה, אני מנסה כל הזמן להרגיע אותם", מסבירה תרצה בכאב.

ואולי יש לגברים חרדים שמתגרשים קושי מיוחד בקבלת האחריות ההורית כשהם ללא ה"עזר כנגדו"?  

"ככלל זה נכון", אומרת תרצה, "גבר חרדי צריך לעשות דרך עם עצמו כדי לקבל אחריות. יש תחושה שאומרים לגברים חרדים גרושים 'לכו תעשו ילדים חדשים. יש להם אמא שתגדל אותם, זה יפריע לך להתחתן'. יש גברים שפונים אלי במטרה למצוא שידוך, ומצהירים כנקודת זכות שהילדים לא אצלם. אבל אני יודעת גם על גברים שנלחמים על הילדים. יש אבות שנלחמים על גידול הילדים שלהם, כמו הבעל הנוכחי שלי, שהוא גרוש ואב לילדים מנישואין קודמים".

לאה מאיזור מודיעין, בת 32, גרושה ואמא לשלוש בנות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית בארגון חברתי. היא מספרת לי באושר שהתארסה לפני כמה שבועות לבחיר ליבה והם מצפים לסיום הסגר כדי לערוך חתונה. גם לאה מצאה את עצמה בשנה האחרונה לבד בחזית המשפחתית, תוך ניסיון להביא פרנסה ולשמור על השפיות. "יש תופעה של התנערות של אבות מהאחריות ההורית. הגרוש שלי מדבר על ניכור הורי, אבל זה אתה שבוחר לא להגיע ולא לראות אותם. מדובר באבות צעירים שלרוב אין להם עבודה מסודרת, הם במרדף אחרי החתונה הבאה. הם לא יכולים להיות במערכת יחסים בלי חתונה, זה מייצר לחץ אצלם והילדים נפגעים".

מערכות החינוך בחברה החרדית עובדות ברובן ב"מרחב קולי" בימי הקורונה. המורים והמורות מקליטים שיעורים, הילדים צריכים להתקשר למספר מסוים ולהאזין לשיעור. מתכונת זו היא קשה מאוד ליישום, יש בעיה במעקב אחר מילוי המטלות וכשמדובר על ילדים עם בעיות קשב וריכוז, זה הופך להיות מורכב פי כמה. האחריות החינוכית נופלת על האימהות.

שירה מרגישה מוצפת, בעיקר סביב הציפיות של מוסדות החינוך והביקורת שנשמעת כשהיא קורסת תחת הנטל. "מצפים ממני להתנהל רגיל כאילו יש שני הורים נוכחים. שאעקוב אחר הילדים במשימות הלימודיות, וכך אם הילדים לא מקפידים אז 'את לא הורה מתפקד'".

יפית סבורה שהקורונה למעשה העצימה את העדר האחריות ההורית שכבר היתה שם קודם. "במקרה שלי, הקורונה הרגילה את אבי ילדיי שהוא לא שולח את הילדים ללימודים. אם הם הולכים אליו בשלישי, אז הוא לא שולח אותם ברביעי. גם לימודים מקוונים הם לא לומדים. הוא לא לוקח אחריות על שום דבר שקשור ללמידה מרחוק. פעם אחת שלחתי לגרוש שלי לינק שידאג שהילדה תכנס למבחן וכלום. החלטתי לשחרר, שיהיה אבא בדרך שלו, בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל הבנתי שיש גבול ליכולת שלי להתערב ולהציב גבולות, שיגדל אותם בדרכו".

שירה מדברת על הנזקים הפסיכולוגיים הקשים של חיים תחת סגר ממושך, בלי אינטראקציות חברתיות עם נשים בנות גילה. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלצד מפירי החוק החרדים, יש המון אחרים שחיים תחת מגבלות הקורונה וסופגים גם את הנזקים הכלכליים והנפשיים של הסגר, גם את אחוזי ההדבקה הגבוהים באזוריהם וגם את השנאה המתגבהת כלפיהם ממי שרואים את כולם כמקשה אחת.

"הקורונה גרמה לי באופן אישי לחוסר ביטחון", מספרת שירה. "אני חצי וורבלית ממה שהייתי, הסגר הזה גרם לי לחוסר ביטחון, אני נמנעת ממפגשים ואני קולטת שאני מאבדת כישורים חברתיים, משהו קרה לי בראש. זו לא מי שהייתי. יש את מי שעשה לימון מהלימונדה, יש כאלה ששידרגו את עצמם, אבל אני לא מצליחה לצאת מהלופ כשהילדים איתי 24/7. אין לי ריכוז למפגשי זום, אני לא שם, הילדים כל הזמן סביבי, אני לא יכולה להתרכז בכלום. אם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא".

שירה מתארת את הקטסטרופה החברתית והנפשית, ה"קפסולות החברתיות" שיצרה המגיפה. "אני כמעט לא נפגשת עם אנשים בגילי, נגמר עידן החברות הקודמות, אני צריכה למצוא חברות חדשות. כל אחת בשנה האחרונה הסתגרה לעצמה, או עם הבעל שלה. אני נדחקתי הצידה. זה העמיק את הפער החברתי בין גרושות חד הוריות במשמורות משותפות ובמשפחות תומכות, לבין אלה שמתמודדות לבד".

בעל אברך, גרוש מפרנס

לצורך הכתבה דיברתי גם עם שני אבות חרדים גרושים, רציתי לשמוע מה יש להם לומר ואיך זה נראה מהעיניים שלהם. שניהם מגדירים את עצמם כאבות מעורבים שעושים הכל כדי לשהות עם הילדים ולספק להם את כל צרכיהם. יחד עם זאת, הם מודים שיש משהו בחינוך ובתרבות של הגבר החרדי הממוצע שמייצר את המצב העגום עליו מספרות האימהות.

מנחם, גרוש חרדי בן 30, מוכר בחנות בגדים, תולה זאת באי השוויון המגדרי המוטמע בעולם החרדי. "יש הגדרות של 'שר חוץ' ו'שר פנים'. אצלנו הדברים קורים באיחור גם בשורת השוויון. אם בחוץ אמירות כמו 'אני עוזר לאשתי' כבר מתקבלות בביקורת, אצלנו יש עוד דרך לעשות".

שלומי, גרוש חרדי בן 36, איש חינוך, מעלה נקודת מבט מעניינת. "נשים חרדיות רוצות בעל אברך ומוכנות לעשות הכל בשביל זה, אבל פתאום כשמתגרשים, הן צריכות אותו עובד ומפרנס יפה. זה לא עומד במבחן המציאות".

"תארי לך גבר חרדי שיש לו 4 בנות בתיכון ויסודי", הוא מנסה להסביר את תופעת העדר האחריות ההורית של גברים גרושים סביב המטלות הלימודיות, "הן יושבות ועושות שיעורים במרחב הקולי, יש לו איך לעזור להן? אין לו מה לעשות איתן. גם אם יש לו כסף. הוא יודע להסביר להם פרבולה? הגבר החרדי הגרוש מרגיש מטומטם ליד הבנות שלו. כשהוא נשוי, יש לו את המעמד שלו ואת תחום האחריות המקובל של לימוד תורה או פרנסה. אבל כשהוא מתגרש וצריך להידרש לבית וילדים, הוא הופך להיות נכה."

 

את הכתבה במקור, ניתן לקרוא – כאן.

הזכות והחובה לבחור

אסתי שושן, מנכ"ל נבחרות, כותבת על התחושות לאחר הכנס: קרא עוד...

אסתי שושן, מנכ"ל נבחרות, כותבת על התחושות לאחר הכנס:
האמת שטרם ברור לי למי אני הולכת להצביע.
אבל כמה מסקנות ראשוניות ואזהרת טריגר, הן יהיו בעיקר חיוביות. מי שלא מסוגל לקרוא משהו חיובי על מתנגד פוליטי, זה הזמן לפרוש.
איתמר בן גביר למרות התדמית הכהניסטית הפרועה, הרשים אותי בשליטתו בחומר, ברוגע, בכנות, בפשטות ובאנושיות.
ממפלגת השלטון אין לי הרבה ציפיות, אבל ח"כ קרעי מייצג אותה היטב ומגיע מהחברה החרדית, חבל שלא מפעילים אותו יותר בקמפיין פנים חרדי.
ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן, מצליח להביא שיח חברתי, מורכב וכנה, למרות השתייכותו למפלגה שאין לי מושג מה היא רוצה לקדם.
מיכל צ'רנוביצקי שייצגה את העבודה, מכילה ידע בלתי נתפס על מערכות החינוך החרדי, מצב העובדים והעובדות החרדים אבל לא רק . חבל מאוד לעולם שהיא עדיין לא בכנסת.
שרון רופא אופיר ממפלגת קול הנשים, הביאה קול אחר, מאתגר ומנפץ את הנחות היסוד הפוליטיות הקיימות.
עידית סילמן מימינה, שהגיעה באיחור למעגל מצומצם יותר, היא אישה שצריכה לפתוח בית ספר למנהיגות פוליטית לנשים. היכולת שלה להתנהל ולהשאר רלוונטית לקהלים רבים היא מופלאה ומוצאת דופן.
תודה מיוחדת לכל הפאנליסטים שטרחו להגיע בימים טרופים אלה, להקשיב ולהשמיע.
תמיד מוזר לי לאחל בתחרויות בהצלחה לכולם, אאחל להם שיצליחו לעשות טוב לעולם איפה שהם נמצאים ומשפיעים.
תודות לשותפה לערב הזה פנינה פויפר וארגון הציבור הממלכתי חרדי.
תודה לפייני סוקניק, אביגיל היילברון, (תורה האב) נטע כץ, ציפי מנהיימר וגרשון מושקוביץ מתרבוס'.
תודה למנחה אגדית ומדוייקת, נעמה עידן, אין ספק שהיכולת שלך לייצר דיון לא פשוט, בין מתנגדים פוליטיים בערב בחירות, באווירה כייפית וטובה, זו יכולת אגדית.
תודה לרן בר יהושפט, על אירוח הכנס בפורום קהלת.
לדוד חיון, על מוזיקה שעשתה טוב על הלב.
לשמואל דרילמן ולאתר קו 400 על השידור החי מהכנס. (ניתן לצפות בלחיצה על התמונה)
ומכולן לחברותיי בנבחרות.
הילה לפקוביץ חסן, מפיקת על, ומרגיעה לאומית.
אפרת שוקרון, על היוזמה, ההנעה והאמונה בדרך.
לרחלי מורגנשטרן, יעל אלימלך, אסתר טברסקי, ציפי לוי וכל האקטיביסטיות שנמצאות איתנו תמיד בעשיה, במחשבה, ביוזמה ובתמיכה.
הלוואי שנבחר טוב.
ושנצא מהלופ.
לצפייה בכנס המלא, לחצו על התמונה.

אתם אולי לא שמים לב, אבל הנשים החרדיות כועסות

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...

כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה

עיתון "הארץ"

אסתי רידר אינדורסקי 
29.01.2020

נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.

עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.

המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.

קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.

המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.

כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.

אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"

אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.

המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.

המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.

הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.

למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.

המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.

יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.

קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.

הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.

לקריאה במקור

"פיטורי קיץ" שבשגרה.

בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים קרא עוד...

בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים החרדיות הדאיגו מאד.

אפרת שוקרון, פעילה וחברה בנבחרות, כותבת:

כשביקשנו ייצוג הם הבטיחו לנו שהם כבר מייצגים אותנו!
כמה מפתיע לגלות הבוקר שהתופעה ההזויה הזו שנקראת 'פיטורי קיץ' (מכירים?) פוגעת בעיקר בנשים, ובנשים חרדיות בהיקפים הגדולים ביותר!
כן, נשים חרדיות הן הסובלות העיקריות, אבל להן? להן אין שום ייצוג!

אני בטח לא מפתיעה אף אחד כשאני אומרת שלרוב הנשים האלו אין פייסבוק ואין וואצאפ, (אינטרנט מסונן לצורך קבלת מיילים במקרה הטוב) ודי ברור להן ש'שלוחי דרבנן' עושים לטובת המגזר את כל מה שהם יכולים ויותר…
-הן באמת לא נחשפות לביקורת הפנימית שקיימת במגזר (בעיקר ברשת) והדרישה של פמיניסטיות חרדיות לייצוג במפלגות החרדיות לא מצליחה להגיע לאוזניהן. (ואם כן באופן מעוות ביותר עיין ערך הרב נויגרשל: נשים הסובלות מסיכזופרניה)

בכלל, כרגע התחושה היא שיש כאן מלחמת דת!
איך אמר דרעי? 'ישראל הולכת למשאל עם האם תהיה פה מדינה יהודית/חילונית'.

המסר הישיר שעובר כשנשים דורשות ייצוג הוא אנחנו כבר מייצגים אתכן, אבל כשפורטים לפרוטות ובודקים היכן היו נציגנו בסוגיות שחשובות לנו, היכן היו בוועדות רלוונטיות בנושאים שנוגעים ישירות לנשים חרדיות (בריאות, תעסוקה, אלימות וכו')? השדר שעובר הוא: 'תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם זוטות, כל בר דעת מבין שהשבת, הגיוס והגיור חשובים יותר…'
והכי נאצל זה: 'העבודה בכנסת היא התעסקות ברפש, אנחנו באמת מונעים ממכן את כל הגועל הזה, תפסיקו לבקש מה שאתן לא מבינות שלא טוב לכן'.

האמת, זה נשמע כל כך גרוע שאני לא מאמינה לנתונים האלו, בטח בשירות התעסוקה סתם אנטישמיים ורוצים להוציא אותנו רע כמו תמיד.

לקריאת הכתבה, ניתן ללחוץ על התמונה.

אומרים לנו: "יש לכן פיצול, אתן לא באמת חרדיות"

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה קרא עוד...

מגמות הפמיניזם החרדי, ההולכות וצוברות תאוצה, מותקפות בטענה שהן מנוגדות ליהדות, אך למעשה הן תוצר טבעי של פתיחת שערי הדעת לנשים ושילובן בשוק העבודה. בהיעדר ייצוג פוליטי לנשים החרדיות, אין כיום מי שמגן על זכויותיהן

מאת  אסתי שושן ה׳ באלול ה׳תשע״ט (05/09/2019)

לפני כמה שנים, בעיצומו של קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" שקרא לשילוב נשים חרדיות במפלגות החרדיות, נתן הרב מרדכי נויגרשל שיעור לתלמידיו בסוגיית "אותן נשים חרדיות המבקשות ייצוג בכנסת". הרב מרדכי נויגרשל נחשב כבר סמכא בקרב החברה החרדית. הוא נתפס כסמן מוביל של "דע מה שתשיב" לחילונים בסמינרים המיועדים לקירוב רחוקים משכבות אקדמיות ומשכילות בחברה, עקב הידע שלו במדע פופולרי.

באותו שיעור, אחת ההתבטאויות הזכורות לי לא ממש לטובה הייתה "הנשים האלה סובלות מסכיזופרניה, הן זקוקות לטיפול פסיכיאטרי". ההסבר ה"מדעי־רפואי" שנתן הרב נויגרשל נתפס אמנם כפשטני וגס, אך מעיד על סתירות מובנות בין היהדות לתנועה הפמיניסטית כולה על שלל רעיונותיה וזרמיה.

אם אנסה לנתח את דבריו ולהתעלם מהעלבון הצרוב בהם, המסר של הרב לתלמידיו הוא שבשל הסתירה העמוקה בין היהדות וערכיה לרעיונות פמיניסטיים, סתירה שאיננה בת יישוב כלל, הרי שאותן נשים ה"קוראות לעצמן חרדיות" ומביעות עמדות פמיניסטיות בקול רם סובלות מסוג של פיצול אישיות, שכן אי אפשר לקיים את שתי הזהויות הללו במקביל.

דור של נשים משכילות

ואולם, מסתבר שמקורותיו של הפמיניזם החרדי שתולים דווקא בעומק המיינסטרים החרדי. ניתן לציין בהקשר זה את מהפכת החינוך של שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" שהכירה לראשונה בצורך של הענקת השכלה יהודית וכללית לבנות חרדיות, וכן את עיצוב תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) הליטאית המיוחסת לחזון איש, אשר שינתה את הנוהג שלפיו רק עילויים הקדישו את חייהם לתורה והפכה את לימוד התורה למחויבות קהילתית ואישית של כל ילד, נער וגבר. מציאות זו גרמה לבנות חרדיות לדאוג לפרנסת הבית. חתימתם של גוברין יהודאין על הכתובה לדאוג לפרנסה משמשת מאז מצבת זיכרון לאבותינו.

כדי לאפשר את האידאולוגיה הזו למדו הבנות בתחילה הוראה וגננוּת בלבד, אך גדילתו הדמוגרפית של הציבור החרדי יצרה את הצורך בפתיחת מסלולי הכשרה והתמקצעות נוספים שדורשים מהאישה החרדית הממוצעת לצאת מהחממה הקהילתית למקומות עבודה שונים, חרדיים וכאלה שלא, כדי לספק את הלחם והחלב, בזמן שבעלה יגע בלימוד תורה בכולל.

התמורות ההיסטוריות והחברתיות האלה יצרו דור של נשים משכילות, העובדות במגוון רחב של תחומים. לעיתים קרובות הן בעלות ידע כללי רב מבעליהן ומחזיקות כישורי חיים מפותחים יותר להשתלבות בחברה. הנשים הללו שואלות את עצמן שאלות. הטכנולוגיה מציבה אותן במקום שבו הן יכולות לדבר עם עצמן ועם אחרות ולדון במתחים הללו, ובעיקר חושפת אותן למגמות פמיניסטיות מתקדמות יותר, ואפילו לפמיניזם הדתי לסוגיו, העוסק בנושאי ליבה הלכתיים.

הפמיניסטיות החרדיות חשופות לשיח הדתי הער סביב סוגיות שוויון הלכתי בלימוד תורה לנשים, במניינים שוויוניים, באירועים דתיים קהילתיים כמו הקפות שניות, קריאת מגילה וכדומה, אך השיח המרכזי הרווח בפמיניזם החרדי הוא שיח הישרדותי יותר, בסיסי – זכויות עובדות, אלימות במשפחה, מעמדן של גרושות, נפגעות תקיפה מינית ועוד. ההבנה המתבססת היא שהנציגות הפוליטית החרדית כלל לא עוסקת בסוגיות אלה ולא נותנת פתרון לבעיות האקוטיות החברתיות, ולכן יש צורך בהול בנציגות פוליטית של נשים חרדיות שמכירות מקרוב את הבעיות, נגישות יותר לציבור הנשים בשל החיים בהפרדה מגדרית ויכולות לטפל בנושאים אלה טוב יותר מהנציגים הגברים.

בציבור החרדי ואפילו זה המודרני, בעל הסמארטפון והאינטרנט, קיים קושי לעכל את התופעה ולהבינה. אחת ההאשמות הנפוצות נגד פמיניסטיות חרדיות היא שהן אינן מציגות "שיח תורני" במעשיהן ועוסקות בעולם החומר בלבד. תוסיפו לזה את הניחוח השנוי במחלוקת לכל מה שנשמע פמיניסטי, ומכאן המסקנה ש"הן לא באמת חרדיות", ושקיים ספק גדול לגבי טיב יראת השמיים שלהן. בכך נסתם הגולל על טענותיהן, והן נזרקות לתוך סל אחד עם טענות של גופים חילוניים בדבר הדרת נשים הנהוגה בציבור החרדי. ניסיונן לשינוי פני המציאות נתפס כחתירה איומה נגד ערכי היהדות החרדית.

לא נלחמות כמו גפני

שיהיה ברור, הפמיניסטיות החרדיות מכירות בהחלט באופייה הלא־שוויוני של היהדות. הן בהחלט היו יכולות לעסוק בנושאים תורניים ובהיבטים הלכתיים, ואף להביע תרעומת על היחס ואולי בעיקר על הפרשנות השוביניסטית שנותנים לדת. חלקן יכולות ללמוד מהתהליכים שקרו בציבור הדתי־לאומי בנושא ואף לשאוב מכך השראה ועשייה ממש.

ואולם, הפמיניסטיות החרדיות אינן מתיימרות לשנות את המבנים הדתיים המוצקים והעתיקים האלה. הן מודעות לעובדה שבציבור החרדי, "פמיניזם דתי־הלכתי" נתפס כ"מסוכן" ו"רדיקלי" במובן שהוא "קיצוני וחותר תחת ערכי החברה והדת". על כן אותן פמיניסטיות מקבלות את המצע החברתי השמרני, ומבינות שגם אם יש להניח יסודות לשינויי עומק הלכתיים, אלו ככל הנראה יהיו נחלתו של דור הבנות והנכדות שלהן, בעיקר לאחר שיקומו תלמידות חכמים חרדיות שירכשו ידע ושליטה במקורות ההלכתיים ובארון הספרים היהודי, ידע שכרגע נמנע מהן, או נמצא בחיתוליו.

ההתנגדות לפמיניזם החרדי נובעת מהציפייה שהנשים הללו יילחמו מלחמות "גפניות", "ליצמניות" ו"דרעיות". דהיינו, יזעקו על חילול השבת, יפגינו נגד גיוס בני ישיבות ואולי אף יצאו בקול גדול נגד הפמיניזם ההורס את הבית היהודי. אך כיוון שהן מדברות בשונה מהנציגים הגברים, על זכויות עובדות, פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, חינוך, השכלה, זכות הייצוג וכיו"ב, הן נשמעות כמייצגות פמיניזם ליברלי־חילוני. התרגלנו לנציגי ציבור העסוקים בעיקר במלחמות על צביון דתי במדינה ולא על רווחת האזרחים והאזרחיות.

הפרדוקס הקיומי של חיים חרדיים מבודדים מחד גיסא ומעורבים מאידך גיסא, בתוך מדינה חילונית וחופשית באופן יחסי, העניק זכויות גם לנשים חרדיות, כמו החוקים נגד פגיעה והטרדה מינית, זכות האישה לירושה, זכויות קניין, מניעת נישואי קטינות ועוד. ועדיין, ישנה דרך ארוכה לעשות גם בשדה האזרחי, בשל האוטונומיה שניתנת לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו לנהוג בבני הקהילה ובבנות הקהילה כרצונם.

פמיניזם תורני־הלכתי קיים אפוא אך לרוב הנשים בציבור החרדי הוא לא מדבר. אדרבה, הוא מפחיד אותן יותר ונשמע "רפורמי" ו"אנטי דתי", וכזה שלא באמת יכול להתקיים בחברה החרדית של ימינו. או כפי שניסחה לי זאת פעם חברה: "תעזבי אותי בשקט, תני לשתות את הקפה והעוגה בשבת בבוקר עם עיתון. אין לי מה לחפש בבית הכנסת מלבד בשמחות ובבר מצווה". זה אולי עצוב לשמוע, אך זו מציאות נפוצה.

מטרתי איננה לתת ציונים לפמיניזם נכון או לא, רע או טוב, אלא לנסות להבחין בין מרחבים תרבותיים שונים ומה אפשר להצמיח מעליהם. אני לא רואה את הציבור החרדי בשל לנוכחותן של תלמידות חכמים המעורבות בשיח התורני. קשה לבנות את הגג בטרם יש יסודות, והדבר מצריך זמן.

לכן, כל מי שמודאג משינוי מהפכני בחברה החרדית עקב מגמות פמיניסטיות חרדיות או דתיות, אין לו באמת ממה לחשוש. בציבור הדתי לאומי העניין מצוי בלב השיח כבר מעל שני עשורים ועדיין זהו זרם לא־מיינסטרימי והמחלוקות סביבו גדולות. כמו שזה נראה כעת, הפער היחסי בין מגמות חברתיות אוניברסליות לבין החברה החרדית ימשיך להישמר וליצור את החומות הדרושות להיבדלותה מ"ערכים מערביים", מתקדמים ככל שיהיו.

מכירות בערך ההפרדה

מורכבותו של הפמיניזם החרדי באה לידי ביטוי בסערה שהתחוללה לאחרונה סביב עניין ההפרדה בהופעה לקהל החרדי בעפולה. פעילות חברתיות פמיניסטיות רבות, וביניהן כותבת שורות אלה, קראו להניח למופע להתקיים בהפרדה בין נשים וגברים, ומצאו עצמן חוטפות אש משני הכיוונים. הצד החילוני־ליברלי תקף אותן משום שלא הצליח להבין כיצד יכולה פמיניסטית לתמוך במופע נפרד. חלקים מהצד החרדי האשימו אותן בנגד באי־עקביות וצביעות. הם התבלבלו מהשיח הזה, שכן הם רגילים לשיח המבקש להפסיק את ההדרה המובנית בפוליטיקה, במוקדי קבלת החלטות ובספֵרה הציבורית, ופתאום נשמע קול די אחיד שתמך בזכותו של הציבור החרדי בהופעה בהפרדה.

אך זו דרכו של הפמיניזם החרדי. לפחות בשלב זה, הפמיניזם החרדי נלחם למען זכויות אזרחיות שהקשר בינן ובין ליבת ההלכה קלוש, ומכיר היטב בזכות לקיום אירועים נפרדים הנהוגים מימים ימימה בחברה החרדית ונתפסים כנוגעים יותר לליבת ההשקפה החרדית ההלכתית, האוסרת התרועעות של נשים וגברים יחד.

מול התגייסות זו חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב, משתפת פעולה ומתרועעת עם נשים, ואף תומכת במועמדותן של חילוניות לתפקידים ציבוריים – כמו במקרה של רותם קליש בחיפה, מרים פיירברג בנתניה, דליה איציק לנשיאות ועוד, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים מתוך הקהילה החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים.

ועם כל זאת, על אף שהפמיניזם החרדי על שלל מגמותיו הקיימות בשטח ממשיך לעסוק בענייני חולין אזרחיים במגוון דרכים, מתקיימים בו כבר כיום יסודות ראשוניים ושקטים של פמיניזם דתי תורני. מהשעה שבה פתחה שרה שנירר את שערי הדעת לבנות ישראל, אי אפשר לצפות מכולן לקבל בהכנעה גמורה הדרה, אי שוויון ופגיעה. על כן טוב יעשו אלה האמונים על שמירת הצביון היהודי אם יקשיבו לשיח הזה, לא יבטלו אותו ולא יפגעו בו, שכן האדישות הרבה שנשים מפתחות ליהדות עקב חוסר האונים והיכולת לשנות את ההלכה היא מסוכנת יותר ומנוונת כל חלקה טובה.

אסתי שושן היא מייסדת תנועת הנשים החרדיות "נבחרות" ומנהלת קבוצת הפייסבוק "פמיניזם חרדי"

כנס "בוחרות להשפיע" – כבר לא קול אוטומטי.

כנס "בוחרות להשפיע" כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב קרא עוד...

כנס "בוחרות להשפיע"

כנס ראשון מסוגו, התקיים ערב הבחירות.

כנס שבו לראשונה, נשים חרדיות וגם גברים חרדים, נפגשו פנים מול פנים עם הנציגות והנציגים של הכנסת הבאה.

היה ערב מרגש שבו נשאלו שאלות קשות. שהנציגות והנציגים שהגיעו, הודו שהרגישו את הצמא לשמוע, את הרצון להשמיע ולהשפיע.

הכנס ביוזמת בנות "הנבחרת 2019" הפעילות והדוחפות.

הערב התקיים בהנחייתה של נעמה עידן, הבעלים של עיתון "יום ליום".

 

אם את או אתה מעוניינים להשתתף באירועים הבאים, מוזמנים ליצור קשר דרך הקישור בסוף העמוד.

 

ומה שאפרת גהסי כתבה:

כמה מילים שנכתבו ערב הכנס, מאת אפרת גהסי, חברת הנבחרת 2019

 

ערב טוב לכולם. תודה שבאתם.
בעוד פחות משבוע, נשים חרדיות מכל רחבי הארץ, תתעוררנה לעוד יום בחירות. רובן כבר יהיו עם ידיעה ברורה, ללא התלבטויות וספקות מה הפתק שהן יכניסו לקלפי. הן תדלגנה על נציגי המפלגות האחרות שבפתחי הקלפיות, שגם בדקה ה99 ינסו לשכנע אותן אחרת, הן יחלפו על פניהם מבלי לעצור. מבלי להתבלבל או להתלבט. הן תמיד ידעו ועדיין יודעות למי הן הולכות לתת את הקול.
הפתק יידחף בתנועה אוטומטית למעטפה,המעטפה תישמט ברישול לתיבת הקלפי.וזהו.
אפילו את שמות הנבחרים הן לא מכירות. אין שאלות.
הערב הזה, הפאנל הזה, הוקם על ידי משתתפות ארגון נבחרות. נשים חרדיות שדורשות קול וייצוג בשולחן של מקבלי ההחלטות.
זו קבוצה של נשים שמייצגת חלק שהולך וגדל בתוך החברה החרדית.
נשים שרוצות וחייבות לוודא שיהיה מי שידאג להן שם. שיהיה מי שיאיר זרקור על הקשיים של כל אישה חרדית במגזר.על אתגרים היחודיים רק לנו. בעיקר לנו.
אנחנו כבר לא קול מובטח וידוע מראש. אנחנו צמאות לדעת.אנחנו תוהות. אנחנו מתלבטות. אנחנו בודקות.
אנחנו מבינות שהקול שלנו יקר, ונפעיל שיקול דעת לפני שנבחר להשתמש בו.
יש לנו שאלות לנבחרי הציבור. מה הם יעשו בשבילנו? מה הם יבטיחו שיעשו כדי לשפר את מעמד הנשים החרדיות בארבע השנים הבאות, בתמורה לקולות שלנו?
הפעם הזאת,
במערכת הבחירות הזאת,
בערב הזה
אנחנו בוחרות להשפיע!

 

 

אש אש מדורה

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי קרא עוד...

שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי – אסתי שושן, הארץ 22.5.19

 

נכון לכתיבת שורות אלה, הרב ברלנד עבריין מין מורשע שישב בכלא ואף הודה בחטאיו ובניצול נשים שהיו נתונות לסמכותו מתכוון להדליק מדורה בטקס המסורתי בהר מירון, טקס אליו מוזמנים רבני קהילות נכבדים.

שוב עבריין מין מקבל לגיטימציה, הכרה, כבוד. שוב זעקת קרבנותיו נרמסת, שוב עבריינים אחרים מרגישים נוח לפעול.

 

האם מהלך זה מייצג את עמדת הרוב החרדי? וודאי שלא. ברוב המקומות יש בוז ורתיעה למעשים אלה. איפה הכל מתאדה? בפוליטיקה החרדית ובתקשורת החרדית שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, שנותנת יד, אם בשתיקה רועמת ואם בהשתקה אגרסיבית.

 

רק לאחרונה נתוודענו לכך שח"כ יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות בתואר, שר הבריאות בפועל, השתמש במנגנוני הכוח שלו על מנת לסייע לעברייני מין שונים רובם מהמגזר החסידי חרדי, על מנת לתת להם הקלות שונות בתנאים. חודשים ספורים קודם חשף יאיר שרקי דיל פוליטי בין חסידי הרב ברלנד למפלגת יהדות התורה. בדיל הזה ברלנד יקבל תעודת כשרות ויחזור לקונצנזוס החרדי בתמורה לתמיכתו במפלגה בבחירות בירושלים.

וזה הסיפור. זה הכיעור.

 

עברייני מין יש בכל מקום. גם בציבור החרדי המודעות קיימת ומתעוררת למרות הטאבו הנוקשה בנושאים האלה ובעיסוק בהם. אך כשזה מגיע למעלה אל מוקדי הכוח המגזריים, סולם הערכים החרדי במהותו האמון על קדושה וצניעות מתעוות עד ללא הכר. עבריינים שחטאו גם בהיבט המוסרי ערכי והרסו חיים של נשים וילדים, וחטאו גם כלפי שמיים בעבירה שנמצאת בקטגוריה הדתית החמורה ביותר "יהרג ואל יעבור" נאמר על מעשים שכאלה, פתאום כשמדובר במישהו עם פוטנציאל אלקטורלי, עם מספיק כוח וכסף לקנות שתיקה, המעשים נמחלים.

שלא יהיו לכם אי הבנות. עברייני מין ממעמדות נמוכים בקהילה החרדית לא זוכים למחילה, ויש לא מעט דרכים בהם הקהילות החרדיות יודעות לסגור איתם חשבון. איש לא יחשוב לעזור להם או להקל בעונשם. המצב משתנה כשמדובר באנשים מהמעמדות הנכונים עם הקשרים בצמרת ההנהגה הפוליטית עסקנית שיכולים לתת להם מענה.

 

הרב ברלנד הוא לא הסיפור. עברייני מין יש בכל מקום וזו כנראה רעה חולה שכל חברה נאלצת ותיאלץ להתמודד איתה. הסיפור הוא הניוון המנהיגותי, השחתת הכוח והשררה וקניית השתיקה של לבלרי התקשורת החרדית שיודעים היטב לצאת חוצץ נגד מה שמשתלם להם, ובכך מתעלמים אפילו נגד מהלכה מפורשת "במקום בו יש חילול שם שמיים, אין חולקין כבוד לרב".

 

ימי העומר הם ימים של אבל וחשבון נפש על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות עליהם אין כפרה, עד שלא ירצה את חברו. בימים האלה זעקת קרבנות העבירה המושתקים, המנודים נשמעת ומהדהדת, נשים בעיקר, אך גם ילדים וגברים שמצאו עצמם מנוצלים ומותקפים על ידי בעלי כוח שהסביבה האדירה את כוחם יותר בשל שיקולים הרחוקים מכל ערך יהודי, מוסרי ואוניברסלי.

 

תעלה המדורה.

 

לקריאת הכתבה – כאן

אורחת לרגע – מתוך הנבחרת

לכל מיזם חברתי יש סיפור, איך כותבים ומציגים אותו, איך קרא עוד...

לכל מיזם חברתי יש סיפור, איך כותבים ומציגים אותו, איך אורזים את המסרים בתוך תבניות עתיקות סיפוריות של מסע הגיבור מול קונפליקטים.

יחד עם מילה פינקלשטיין האגדית טעמנו מאומנות הסטוריטלינג והטמענו בתוך המיזמים החדשים שמתבשלים בנבחרת המנהיגות שלנו.

 

במפגש הזה, כמו בכל מפגש נחשפנו לסיפורים אישיים מטלטלים של שתיים מחברות הקבוצה. נשים שחוצבות דרך משמעותית באתגרים לא פשוטים.

 

השבוע היתה לנו אורחת חשובה שמסיבות מובנות לא נחשוף את שמה.

מ. היא מורה בבית יעקב באחד הריכוזים החרדים בארץ, היא הצטרפה אלינו אתמול למפגש. וזה חלק מרשמיה אחריו.

 

"לא פעם אנו נחשפות או עדות לחוויות מסעירות כאלה שלוקחות אותך לחשוב להנות להודות או אפילו לבכות יש בהם משו שמציף רגש ואת מוקסמת ונעתקת.

ובנשימה אחרת יש חוויות המגיעות יזומות חוויות שכבר אכשהו יודעי דבר סיפרו לך ואת מוכנה אליהם.. משערת את תוכנן ומוכנה לכל תרחיש…

הוזמנתי להיות אורחת הבית של קבוצת "נבחרות" לכבוד ולעונג נחשבה הזמנה זו בעיני…

שערתי בנפשי ובדעתי את אשר צפוי לי: נשים דעתניות יש להן מה לומר והן שחות(תרתי) סביב ..מנסות לנתב את דעתן בין דעת ההמון..והאוטומציה.

כך חשבתי…

עד שראיתי את שברי תיקרת הזכוכית ששברתן

שמעתי את קולכן הנעים העקרוני הדעתני ויחד עם זאת קשוב, מכבד, מכיל.

ואז הרגשתי שאתן יחד וכל אחת בנפרד פורצת דרך ברמה אישית רעיונית מנטלית וציבורית והתרגשתי מהשיח מהרמה מהאיכות והצמיחה שניבטה מכל שבב זכוכית שניפצתן בכל הנקשר במושג נשים ומקומן.

תודה לך מ. על החיזוקים, אבל בעיקר לנשות #הנבחרת עתודת מנהיגות חרדיות, המנפצות תקרות, החולמות, העושות, המבררות ושואלות ולא מוותרות. כשעל כולן מנצחת מנחה אלופה אחת, שלי רפפורט.

מהדרת נשים להאדרת נשים – אסתי שושן כותבת

אסתי שושן כותבת: 24 לאוקטבר 2012, מעל שש שנים עברו מאז קרא עוד...

אסתי שושן כותבת:

24 לאוקטבר 2012, מעל שש שנים עברו מאז פרסמתי את המאמר הזה באתר החרדי כיכר השבת.

עבדתי אז כמנהלת קריאטיב במשרד פרסום מגזרי, ייצרתי קמפיינים לקפוטות חסידיות, לצד מודעות שמכרו ממרחים למהדרין ומקררים שומרי שבת בתקשורת החרדית המודפסת.

החיים שלי די השתנו מאז, דעתי בנושא לא השתנתה, והאמת שלא ממש אכפת לי אם אהיה בעמדת מיעוט שמחזיקה בה ומעזה לומר אותה.

לא כתבתי שם על חרפת העדרת הייצוג לנשים במפלגות החרדיות. כתבתי על שאר העוולות שהפוליטיקה המגזרית הזו מייצרת שהנפגעים ממנה הם בעיקר ציבור המצביעים והמצביעות הנאמן.

טרם העזתי להעלות על דל מקלדתי ולמצוא מילים שימשיגו ויגדירו את הבעיה שקיומה הטריף את מנוחתי, וודאי לא העזתי לעמוד מאחורי מילותי, גם לעצמי לא הצלחתי להסביר עד הסוף, אבל כשבוע אחר כך שלחתי את בלון הניסוי הראשון לאוויר.

ב 29 לאוקטובר 2012 אני פותחת דף בפייסבוק וקוראת לו לא נבחרות, לא בוחרות, שלימים הפך לארגון הפועל לתודעה בדבר זכויות לנשים ולהכשרת מנהיגות חרדיות.

אי הנוחות הופכת להגדרה שלעיתים תוטח בפני בבוז, אך במקרים אחרים תהפוך למטבע לשון ולשאלה מהותית, למחקרים אקדמיים, למאמרים, לספרים, לכתבות בארץ ובחו"ל ואפילו לבגצ אחד מתוקשר שבסיומו תקנון קדוש משתנה.

אי הנוחות הפרטית שלי, מתחילה להפוך לנחלת הכלל.

לא היו מאחורי מעשי תיאוריות שינוי מסודרות, לא פילנטרופ שאומר לי גדל, לא כסף ולא ידע על העולם החברתי. היה כאב, תחושת מחנק שידעתי בידיעה גמורה שאינה רק נחלתי, שהיא נחלתם של רבים ורבות.

המאמר המלא ההוא בקישור בתגובה הראשונה.

וכעת כשמערכת בחירות שלישית לשנה זו לפנינו, השאלה עדיין קיימת.

אם אתן לא נבחרות, במי אתן בוחרות?

והשאלה הגדולה יותר, ככל שממשיכה להתקיים הלגיטימציה הדמוקרטית למפלגות נעדרות נשים, ותיאורטית אפשר לדמיין את משכנה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כמועדון סגור לגברים. האם עדיין שלילת זכות הייצוג היא בעיה של נשים חרדיות? או שאפשר כבר להכריז עליה כתקלה לאומית?

 

לכתבה ההיסטורית – לחצו כאן