Category - טורים ודעות

משק כנפי ההיסטוריה נשמע בבית המשפט

פלקט גדול היה על קיר הכיתה שלי בבית יעקב. שהכותרת שלו היתה קרא עוד...

פלקט גדול היה על קיר הכיתה שלי בבית יעקב. שהכותרת שלו היתה "למדי לתפוס בפלך השתיקה". שתיקה היא ערך, רבות דובר עליו בשיעורי מוסר ויהדות אצלנו.

לפעמים ברעש הזה שמייצר עבורנו העולם הדיגיטלי, חולפת במוחי דמות של מורה כבודה שמסבירה לנו איך לשתוק על עלבון, להעלים עין, כמו שרחל אמנו שתקה כשאביה החליף אותה באחותה. אולי באמת האנושות המפטפטת את עצמה לדעת ברשתות החברתיות, צריכה קצת ללמוד את אומנות השתיקה? מחשבות כאלה עוברות לי מהר כשאני נזכרת, שאומנות השתיקה מונחלת בעיקר לנשים.

ואני חושבת על קול, ועל היפך השתיקה, על דיבור, על נוכחות, על התקיימות במרחבים מהם הורחקתי, או כאלה שמעולם לא הייתי בהם.

ואז אתמול, בבג״צ, התחלתי לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה

ישבתי עם חברותיי ל"נבחרות" בבית המשפט. הבטתי סביב וראיתי כל כך הרבה נשים חרדיות שבאו לתמוך, הם לא היו שם בתחילת הדרך רוויית החתחתים שעברנו. והן היו שם עדיין שותקות, אך מיוצגות היטב על ידי העותרות, המשפטניות עו"ד תמר בן פורת העותרת, פרופ' עו"ד נטע זיו ועו"ד נטע לוי שייצגו את ארגוני הנשים. והצלחתי לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.

בג"צ דן בהרכב מורחב מיוחד בסוגיה המהותית האם אני זכאית לקול, לנוכחות, לייצוג בכנסת, במוקדי קבלת ההחלטות. למעשה השאלה היא לא אם אני זכאית לקול ולייצוג, אלא האם מותר למפלגות, לגופים לארגונים אזרחיים שאמנם הם חרדים או דתיים מאוד, אך אינם דתיים במהותם להדיר כל אישה באשר היא אישה? מפלגה היא לא בית כנסת אלא גוף המייצג צרכים אזרחיים. מועצת עיר איננה בית מדרש, אלא גוף חסר דת שתפקידו לדאוג לצרכים אזרחיים טריוויאלים, גם אם יושבים בו חרדים, זה לא סיפור דתי. האם מותר לגופים כאלה לומר ולהצהיר באמצעות תקנון מפורש "אין כניסה לנשים?".

בג"צ דן וברשת החברתית גוערים בי גברים חרדים במילים ליברליות ואקדמיות ומסבירים לי שהתערבות המדינה במנהגים תרבותיים היא הרס חמור. כשהם לא שמים לב, שברגע שהמדינה מאשרת את השתקתי, היא מתערבת, היא קובעת את גורלי וגורל חצי מהחברה החרדית, גורל בו אין לי קול, בו המקומות בהם מתקבלות החלטות חסומות בפני, כי המדינה החליטה לאשר כי אינני זכאית לזכות בסיסית זו בלי לשאול אותי לדעתי.

אגודת ישראל ענתה באחד מכתבי התשובה שלה לבג"צ, "כפי שהעותרת אינה טוענת כי אי צירופם של ילדים למפלגה, מהווה אפליה פסולה והדרת ילדים, כל אין לטעון זאת לעניין נשים". תשובה זו יותר פוגענית ומקוממת מהסעיף התקנוני בשלו קמה הסערה. תשובה שגרמה לי לחשב מסלול מחדש ולגבות את העתירה בכל דרך, למרות החמיצות החרדית הקבועה בכל מה שריח בג"צ נודף ממנו.

"לכי תקימי מפלגת נשים" אומרים לנו ואני שואלת למה? האם המפלגות החרדיות, שלאחת מהן הצבעתי שנים, הן מפלגות גברים? הם הרי מסתמכים על קולותיהן של חצי מקהל בוחריהם. מדוע לא יתנו את הכבוד הזה להיות חלק מהמנגנון לאחת מהם, בשר מבשרם, שרוח התנועה בנשמת אפה? יש להם בעיה לעבוד עם נשים? אז לא. מסתבר שלא. הם עובדים עם נשים רבות שאינן חרדיות, משתפים פעולה בהבנה ובשמחה ועובדים כתף אל כתף, גם אם משתדלים לשמור נגיעה. מדוע יגרע חלקן של הסבתא, האמא, האחות, הרעיה והבת שלהם?

נשים חרדיות אמורות להיות חלק בלתי נפרד ממנגנוני הייצוג והפוליטיקה הקיימים, הן אמורות לשחק את המשחק הפוליטי, על גווניו השונים, אך הרגולציה המגבילה חייבת להימחק מן העולם וזה לא יקרה וולנטרית, זה יקרה אם בג"צ יבין וישנה.

מהלכים כמו מפלגות נשים נועדו לכישלון, מועצת הנשים של ש"ס התפרקה עוד לפני שהוקמה. יש מנגנונים קיימים ונשים צריכות להיות בהם, נשים משלהם, שעם רוח המפלגות הללו יעסקו בצרכי ציבור ויהוו קול לצרכים הקריטיים בשטח.

הרבנית עדינה בר שלום הבינה את זה, אני באופן אישי מרגישה החמצה וכאב כמצביעת ש"ס לשעבר, שהמפלגה הזו לא סופרת אותה כחברה מן המניין, הרי היא, כחלק אורגני חי של ש"ס, בתו של מרן זצ"ל, יכולה לשמש כנציגתנו שם. מי כמוה מכיר את המצוקות של נשים חרדיות, אחרי שנים של ניהול מכללה חרדית? אני מאחלת לה הצלחה במפלגה שהקימה ומצטערת בו זמנית על כך שאפילו לביתו של מנהיגה הרוחני של ש"ס, שמאחוריה רזומה ציבורי בלתי מעורער, אפילו לה סגרו את הדלת.

הרבה תפילות ודמעות קדמו להחלטה ההיסטורית הזו, אך אנחנו לא מחכות רק לבג"צ, שש שנים של פעילות ועבודה בשטח וקבוצות נשים שמקבלות הכשרה פוליטית ועושות צעדים להשתלבות ביוזמות חברתיות ופוליטיות שונות, הן תאלצנה למצוא את עצמן במפלגות לא חרדיות ומשם לפעול למען הקהילה החרדית שזקוקה היום יותר מתמיד לפתרונות לבעיות קריטיות כמו חינוך, מוגנות, בריאות ושלל בעיות חברתיות חרדיות במהותן שאינן נמצאות על סדר היום של החכים החרוצים שלנו.

שדות לא חרושים רבים מחכים לנו, לא חיכינו רק לבגצ כדי ליצור שינוי, אבל שמחה שהוא הצטרף למהפכה.

הפמיניזם החרדי כבר כאן. תתמודדו.

לקריאת המאמר באתר סלונה

נטע ברזילי היא ניצחון הרוח

נטע ברזילי היא ניצחון הרוח. אישה שמוטטה בכמה חודשים, חומות קרא עוד...

נטע ברזילי היא ניצחון הרוח.
אישה שמוטטה בכמה חודשים, חומות של הבניות מגדריות תפלות, ושל ציפיות חברתיות עבשות.
בחינניות, ביופי חיצוני ופנימי, בשמחה מתפרצת ובכישרון אינסופי.
נטע חוברת למגמה העולמית של נשים שהפסיקו לשתוק, שעצרו את מחסומי הפחד והבושה העצמית שעטפו אותן בשל כשלי התנהגות של אחרים.
בשבילנו היא ניצחה כבר מזמן בעצם היותה. אתמול היא קיבלה את ההכרה הבינלאומית.

"הייתי אישה חרדית יחידה בוועדה שעסקה בפגיעה מינית"

הייתי אשה חרדית יחידה בוועדה שעסקה ביחס התקשורת לנפגעות קרא עוד...

הייתי אשה חרדית יחידה בוועדה שעסקה ביחס התקשורת לנפגעות פגיעה מינית.

נאמרו הרבה דברים חשובים ומרגשים, ואין לי ספק שיחול שינוי מבורך כתוצאה מהדברים שנאמרו שם.
היו שם חברות כנסת מטעם מפלגות מקשת רחבה של הפוליטיקה – אך שום נציג ממפלגה חרדית. אף לא נציג אחד מעולם התקשורת החרדית –  והם הוזמנו.
בוודאי שהם הוזמנו.

הייתי שם גם כפעילה בתחום הפגיעות המיניות וכפעילה ב"נבחרות". דיברתי שם את כאב הנפגעות המשתייכות למגזר החרדי שדמן מותר, שפרטיהן דולפים ברגע.
עדויות כל כך אישיות שלהן הופכות לנחלת הכלל.

אין לי ספק שאם הייתה חברת כנסת חרדית – היא הייתה יושבת שם אמפתית ומכילה, עם לב שרק חפץ לעזור.
זה טרם קרה… אם כי בטוח שיקרה! יותר מהר ממה שנדמה.

ועד אז השדולה של נשים חרדיות בכנסת תעשה את זה בכל הכח.

כתבה: רחלי רושגולד

המאבק שלנו להכניס חרדיות לכנסת זקוק לתמיכת שוחרי השוויון

פנינה פויפר, שיחה מקומית

ביום שני בשבוע שעבר השתתפתי כאורחת של "נבחרות" בכנס ייצוג נשים בפוליטיקה, שהתקיים בוועדה למעמד האישה בכנסת. "נבחרות" הן קבוצה של נשים חרדיות הפועלות למען ייצוג נשי שווה במרחבים הציבוריים בישראל. בין היתר הן יזמו בבחירות האחרונות את קמפיין המחאה "לא נבחרות, לא בוחרות", קמפיין הקורא לנשים לא לבחור במפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר אליהן, ואפילו לא להיות בהן חברות. בפועל, מדובר בקריאה לנשים חרדיות לא לבחור במפלגות החרדיות יהדות התורה וש"ס.

את הכנס יזמה ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) והיא ניהלה אותו יחד עם עאידה תומא סולימאן (הרשימה המשותפת), יו"ר הוועדה למעמד האישה. עוד נכחו: מיכל בירן, שהובילה את הדיון, וכן ציפי לבני, בוז'י הרצוג , מירב מיכאלי, רויטל סוויד ונחמן שי (כולם מהמחנה הציוני) וכן עליזה לביא (יש עתיד). נרשמה גם גיחה קצרה במיוחד של ענת ברקו (ליכוד), גיחה שבה הסתכמה הנוכחות הפוליטית מימין.

פוליטיקאיות חרדיות הן כידוע, זן לא קיים, והפוליטיקאים החרדים הדירו את רגליהם מכנס שאחד ממטרותיו המוצהרות הינו שילוב נשים ברשימות שלהם – מטרה שנתקלת בהתנגדות חריפה במיוחד מצידם.

עדינה בר שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף המנוח ומייסדת המכללה החרדית, מוסד שפרץ את הדרך לשילוב חרדים באקדמיה – דיברה על האישה החרדית שמפרנסת, מנהיגה ועושה. זו אישה שאינה מעוניינת לוותר על הערכים שגדלה איתם ועל העולם בו היא חיה, מחד גיסא, ורוצה לבוא לידי ביטוי בסדר יום נשי ציבורי כשווה, מאידך גיסא. "בעבר אמרו לנו לא לצאת לעבוד, אבל זה השתנה ופרנסנו את לומדי התורה. גם ח"כיות יהיו יום אחד. לא יודעת אם דווקא אני, אבל יהיו".

שורת מחסומים

את "נבחרות" הציגה טלי פרקש. היא הסבירה את נייר העמדה שהן (טלי פרקש, אסתי שושן ואסתי רידר) גיבשו, דיברה על ההיסטוריה של המאבק שלהן ועל חוסר השוויון באיסור להיבחר לכל תפקיד ציבורי.

חשוב להדגיש: לא מדובר רק בכנסת, אלא גם בשלטון המקומי ובחברות במפלגות. "נשים חרדיות אינן חלק ממעגל ההחלטות. הטיעונים ההלכתיים אינם ברי תוקף, כך נקבע כבר בבג"ץ קול ברמה (רדיו חרדי שביקש למנוע מנשים לעלות לשידור, פ"פ). חברי הכנסת החרדים הם פרלמנטרים מצוינים. אך ככל שזה נוגע לנושאים של נשים חרדיות הם לפעמים נעדרים ולא מטפלים עד שאין לחץ מבחוץ. נשים חרדיות רוצות להיות חלק מהמפלגות במגזר ולא להיות מתויגות כאאוטסיידריות".

נרשום לפנינו שבשנת 2016 ישנן אפס נשים במרחב הציבורי החרדי. נכון, אפס. אין עוד מגזר שמתהדר בנתון כזה, ואין מגזר שהאפלייה שמתקיימת בתוכו זוכה להתעלמות גורפת כל כך. השאלה שחייבת להישאל בהקשר הזה היא: איך זה קורה? למה אבירי הצדק, שנרתמים לטובת מיעוטים ממוצא ערבי, מזרחי, אתיופי, רוסי וכמובן לטובת נשים, לא רואים במצב הזה חלק מהמאבק לשוויון?

נתחיל מזה שלמפלגות החרדיות, אלה שמדירות מהן נשים, יש כח פרלמנטרי לא מבוטל. הגברים שמכהנים מטעמן, שהם פרלמנטרים מעולים שיודעים להשיג הישגים, חרתו על דגלם את חוסר השוויון הזה כערך. את הכוח שיש להם הם מגייסים כדי למנוע מנשים דריסת רגל בטריטוריה שהם סימנו, והשלטון במדינת ישראל משתף איתם פעולה כי זה שווה לו מטעמי שימור הקואליציה, כמו ששווים לו עוולות נוספים שכולנו מכירים ונלחמים להכחיד.

גם העולם הרבני, העסקני וזה של התקשורת החרדית – כולו גברי. נשים לא זוכות לפרסם טור דעה בתקשורת החרדית (לכן אתם נאלצים לקרוא אותי כאן), ובמקרה הנדיר שכן – שמן מתכווץ לאות בודדת, משל היו קרבנות אונס בבית הנשיא. נשים גם מועלמות מהמרחב הוויזואלי: בעיתונים ואתרים חרדיים לא מופיעות תמונות של נשים באופן גורף (למעט אתר "כיכר השבת", שאינו נכנע לתכתיב התרבותי הזה ומפרסם תמונות של נשים).

המאבק של "נבחרות" חמק תחת הרדאר של לוחמי החופש למיניהם, ולא בכדי. לכאורה מדובר בבעיה "שלהם", של החרדים, פוליטיקה פנימית שברוב הליברליות שלנו אנחנו מאפשרים, תוך קידוש ערך הרב תרבותיות. אם יורשה לי לומר, אני חושבת שחלק מהריחוק מהנושא נובע גם מתחושת ניכור של חילונים, שרואים בחרדים זן אנושי פרימיטיבי וחסר חשיבות אמיתית בשיח על זכויות ותיקון. הטיעון הנפוץ ביותר שאנו שומעות בגרסאות שונות, שמופיע בכל מיני הקשרים של מאבק ייצוג הנשים החרדיות, הוא: שהחרדים יסתדרו עם עצמם.

הפאה הראשונה

אז כאישה חרדית אני אומרת: לא עוד. הגיע הזמן שנבין שאזרח זה אזרחית זה אזרח, גם אם הטעם שלו בלבוש נוטה לכובעי פרווה בקיץ. שוויון בפני החוק הוא עיקרון שנועד לא רק לאלה שכבר שווים, אלא בעיקר עבור אלה שנוטים להיות מסווגים כשווים קצת פחות. תדע מדינת ישראל, שכל זמן שנמנעת מנשים חרדיות הזכות להיבחר לכל תפקיד ציבורי בו תחפוצנה, תהיינה לכך השלכות על החברה כולה. הנה, רק לאחרונה נחשפה ההתערבות של הח"כים החרדים באפשרות של כהונת קאדיות בבתי המשפט השרעים, מעמד שמאיים עליהם בתקדים מול בתי הדין הרבניים.

כדי שהמאבק הזה יצליח הוא זקוק להכרה, קודם כל בתודעת הציבור החותר לשוויון. קידום חקיקה הוא צעד ראשון לקראת התרת החבישה של הנשים החרדיות מבית האסורים הציבורי. חקיקה מאפשרת פתיחה של תהליך ארוך ומתיש שמתחיל, כפי שציינתי, מאפס. קריטי שמדינת שנערים קשיים על ההתנהלות הזו של המפלגות החרדיות. קריטי לפעול כך במדינת ישראל, כמדינה מערבית נאורה, שחייבת לנהוג בפתיחות לפחות כמו סעודיה, שבה התירו לנשים להיבחר לאחרונה.

גם אז עדיין תישאר לנשים חרדיות המון עבודה מול הקלף הערכי והתרבותי, שהגברים שמחזיקים בו קוראים לו "הלכתי". זה הקלף שמציג את עצם הדרישה להיבחר כפרישה מן הציבור החרדי, בטענה מעגלית הגורסת שגם והיה ותיבחר אישה לכנסת, חרדית היא כבר לא תהיה.

חשוב לזכור שחצי מהבוחרים במפלגות חרדיות מדירות נשים – הן בוחרות. ההדרה שואבת את כוחה מן המודרות עצמן. בחלקן ואולי ברובן, ברצון. לכן, אני מעריכה שהפאה הראשונה (ואם כבר אמרנו עדינה בר שלום, אז אולי הכובע הראשון) בכנסת לא תגיע ממפלגה חרדית. כדי להכשיר את הקרקע ולשנות תודעה ואת דעת הקהל החרדית, תידרש אישה אמיצה שתדגים איך נראית אישה חרדית במעמד ציבורי.

כדי לנצח ולהצליח האישה הזו, שאני מאוד מקווה שכבר קיימת, תצטרך ציבור שרואה בה לא רק נציגה של נשים חרדיות, אלא נציגה של כל מי שהשוויון והצדק בישראל הינם ערכים עליונים עבורם. כלומר: אתם.

פנינה פויפר היא אישה חרדית ופעילת שמאל פוליטי בתוך החברה החרדית

לקריאת הכתבה במקור

בהתחלה זרקו עליה אבנים: מה שלמדתי מה'גיגטע'

אסתי רידר אינדורסקי, בחדרי חרדים

סבא רבא שלי הכיר אותה מקראקוב. את שרה שנירר. היא למדה עם אחותו בכיתה.

הוא היה בא אלינו כל יום חמישי, וכשאני הייתי מגיעה בשלהי אדר עם "שיכפולים" על שרה שנירר ובהם שירים, סיפורים, ציטוטים והגיגים, הוא היה מחייך ומפטיר "די גיגעטע".

הייתי כבר דור רביעי שמתחנך במוסדות המפוארים שהקימה, מוסדות שאין מחלוקת על כך שהצילו את היהדות החרדית, והוא כבר הספיק לנדוד מקראקוב ל"פרנקפורט דמיין" ולהיות מראשוני בני ברק ובכל זאת עדיין כינה אותה בשם הגנאי שדבק בה שם בקראקוב: "די גיגעטע". הגרושה.

חלפו השנים ונולד לי בן שקרוי על שמו, והייתי גיגעטע בעצמי, וזכיתי לאותם מבטים מזלזלים ומבקרים, כן, גם ממורות ברשת "בית יעקב" – שהפרט שהכי הרבה ניסו להחביא ולהצניע היה שהאם המייסדת של "בית יעקב" הייתה גרושה – וברוך ה' נישאתי בשנית וכבר חשבתי שלעולם לא ישמיצו אותי עוד, עד שהחלטתי ללכת בדרכה של שרה שנירר להפסיק לעמוד מנגד ולעשות משהו למען נשים חרדיות בדור שלי.

פתאום שוב הייתי "די גיגעטע", וזה עוד היה הטוב שבכינויים ולפחות הייתה בו חצי אמת. שהרי אני גיגעטע גם אם במיל. היו גם אחרים שלא מתקרבים לאמת בשום צורה והכאיבו, פגעו, צרבו את הלב ואת הנשמה. המשכתי. חשבתי על האחייניות שלי ועל הנכדות שלי ועל הנכדות שעוד יהיו לי ואמרתי לעצמי שאין מקרה בעולם, וזה וודאי לא מקרי שיום הבחירות השנה הוא היארצייט שלה. ממש כמוה לבשתי שריון וירטואלי ושכפ"ץ דמיוני והמשכתי לפעול.

שרה שנירר הרימה יחד עם תלמידותיה את האבנים האמיתיות שזרקו עליהן ואמרה שתקים מהן את "בית יעקב". אני הרמתי את האבנים הוירטואליות שזרקו עלי ועל חברותי וגמרתי אומר להקים בהן כיסא לחברת הכנסת החרדית במפלגה שלי, במפלגה לה הצבעתי כל חיי ובמפלגות חרדיות נוספות קיימות וכאלה שקמות, להן הצביעו השותפות שלי לדרך.

בניגוד אליה לא הייתי לבד. הצטרפתי לקבוצת נשים מגילאים שונים, שיוכים שונים במגזר החרדי, סטטוס משפחתי שונה, אבל לכולנו לפחות פרט אחד משותף בביוגרפיה: כולנו בנות בית יעקב שיודעות בעל פה את המנון "בתיה": "עבריות אנחנו בנות עם ישראל".

כשקראתי מקצת הדברים שנכתבו עלי, כששמעתי דברים שנאמרו לאוזני, חשבתי לא אחת שמזל ששרה שנירר לא פגשה את הדוברים והכותבים. בניגוד למה שכתבו אז בשיכפולים שהבאתי הביתה, שרה שנירר לא זכתה לגיבוי מקיר לקיר בוודאי לא של גדולי ישראל שתמכו בה רק בדיעבד. גם הברכה שקיבלה בסופו של דבר "מהבעלזער רוב" הייתה ברכה פרטית ולא הייתה בה הסכמה גורפת למהלך.

וממש כמו שרה שנירר, גם אני סומכת את ידי על גדולי הדור שלי. יודעת בוודאות שכאשר יונח הנושא של חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית על שולחנם הטהור והקדוש הם יקשיבו לצורך האמיתי ויסמכו ידם על המהלך.

ובינתיים כמו שרה שנירר אמשיך ללכת בית אלוקים ברגש. ברוח בגשם ובשלג. לא אכנע למילים המצליפות כרוח, לביקורת הניתכת כגשם לגידופים המקפיאים כשלג.

היום נדליק כולנו נר לזכרה של שרה שנירר שיום פטירתה כ"ו באדר. נזכור את עוז רוחה ואת המפעל שהקימה.

ולאורה נלך.

פורסם ביארצייט של שרה שנירר ע"ה

לקריאת הטור במקור

לפרוץ דרך בתוך המחנה

Ynet, אסתי רידר-אינדורסקי

קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" הצליח להזיז משהו. אבל בתוך תוכי אני עדיין מחכה לאהדה של אחיי החרדים ועוד יותר של אחיותיי החרדיות

כשעוררנו מחדש את קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות", סימנו לנו נקודות הצלחה נאיביות שתוך יומיים בערך כבר עברנו אותן. מאז צברנו עוד ועוד נקודות הצלחה, החל מהחזקת נושא על סדר היום הישראלי התזזיתי, ועד לשחיקה איטית ויסודית של התנגדויות בלב לבו של המגזר החרדי.

לא מכבר נאלץ חבר הכנסת משה גפני להתייחס (שוב) לנושא, שהיה בטוח שיימוג לאיטו ויתאדה, אם לא ימוגר ויכלה, ואמר לעיתונאית החרדית שיפי חריטן שאם תשיג 40 אלף חתימות יפנה לה את כיסאו. אז נכון שגפני כבר אמר פעם, שאם ישמע על אישה אחת שרוצה בתפקידו הוא יפנה לה את מקומו, והוא לא ממש עשה את שהבטיח, ולמרות זאת, באמירה הנוכחית אני רואה הטמעה מוחלטת של מסרי הקמפיין. לראשונה מדבר חבר כנסת חרדי לא במונחים של איסור והיתר, שהרי 40 אל חתימות לא יתירו לאכול חמץ בפסח מן הסתם, אלא במושגי היצע וביקוש. המושגים שעומדים מאחורי הרציונל "לא נבחרות לא בוחרות". המשימה הושלמה ובהצלחה.

גם העובדה שלאחרונה אני שומעת הרבה יותר את השאלה "למה את צריכה את זה?", מאשר את השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית?" או אפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" – היא בעיניי הצלחה גדולה. למרבה האירוניה, הרבה יותר קל לי לענות על השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית" – כן!, ואפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" – מקסימום חמש שנים, והדגש הוא על חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, מאשר על השאלה "למה את צריכה את זה?".

חוליה בשרשרת

כשיצאתי בשבוע שעבר קרוב לחצות לקור הירושלמי, לאחר חוג בית מצומצם ומחתרתי, מלמלתי לעצמי את השאלה הזו שוב ושוב. האנרגיה האדירה שהייתה שם באולם שכחה, פרץ האנדרנלין שהוליד הוויכוח הנוקב והסוער נותר מאחוריי, ואני נשארתי עייפה ומרוטה, צועדת לבדי ברחוב ירושלמי חשוך ולא מוכר. מאז שיצא הקמפיין לאור וקיבל חשיפה בפריים טיים טלוויזיוני, האשימו אותי ברדיפת כבוד, פרסום, כוח ותהילה, ואני, כל מה שרציתי באותו רגע היה קצת כוח לנהוג רמת גן.

"תחנות הדלק" שלי היו בין היתר פנייה שקיבלתי מבת דודה של סבתא בלה ז"ל שחיזקה את ידי וראתה בי המשך לנשים החזקות במשפחת מובשוביץ, משפחת רבנים מפוארת שהגיעה מרוסיה לישראל. "את לא חריגה", ניחמה אותי, "אלא חוליה בשרשרת הדורות שכונתה דה גולדע קייט – שרשרת הזהב". היו גם הדברים של הגבאי הישיש מבית הכנסת שכשראה אותי מדביקה פשקווילים באמצע הלילה הזכרתי לו דווקא את סבתא ריבקה "הלביאה" מהצד השני. הוא הכיר אותה עוד כנערה בעיירה באזור המרמורש ברומניה, אוד מוצל מאש אחרי אושוויץ, נלחמת על שיבה לחיים בשבדיה, ונאבקת על בית דווקא בישראל כדי לגדל דור חדש ברוח ישראל סבא.

הייתה גם שירה, האחיינית שלי שהמשפט התמים והמדויק שלה "את צודקת אסתי, זה לא פייר זה לא פייר שיש רק בנים בכנסת ולא בנות. זה לא פייר שאנחנו יכולות רק להצביע אבל לא מרשים לנו להיכנס" הפך למוטיבציה הגדולה ביותר שלי שתהיה שם אישה חרדית במפלגה חרדית כששירה תלך לקלפי. והיה גם איתי, חבר של הנכד שלי, ילד חרדי בן 10 וחצי שהזדעזע עמוקות מהמילים "שבי בלול" שסוננו לעברי.

המשותף לכל הקולות האלו שהם אמיתיים, שהם לא חלק מ"השטאנץ" החרדי הקלאסי שמחייב לחבוט בחברותיי ובי על מנת להישאר קול מיינסטרימי חרדי לגיטימי. הם כבר עברו את הגיל שאכפת להם "ממה יגידו" או שטרם הגיעו אליו, והם הקולות שנותנים מענה לכמיהה הכי גדולה שלי – ההכרה שאני חרדית, ששורשיי נטועים עמוק במגזר, שהערכים של תורה, תפילה, דרך ארץ, גמילות חסד, וקידוש ה' הם נר לרגליי ומשאת נפשי האחת היא להיטיב עם אחיי ועם אחיותיי.

מהי הדרך?

אומרים לי כל הזמן "כן, אבל זו לא הדרך". מהי הדרך? על כך אני לא מקבלת תשובה, אז לאחר שבועות ארוכים של סלילת דרך ברור לי שהסתגרות והתבצרות בעמדות, תוך הפרחת סיסמאות שלא לומר קלישות הן לא הדרך. בטח לא סיסמאות שמסכסכות, מסיתות ומסיטות מהעיקר, וזורקות אותי מחוץ למחנה במקום לנסות לענות לי.

הקולות שהזכרתי לוחשים לי שזה לא חייב להיות משחק סכום אפס ושאני יכולה לחיות בשלום עם הזהות המורכבת שלי. שאני לא צריכה לוותר על מי שאני – אישה חרדית שדואגת לנשים חרדיות כדי להשתייך לעולם החרדי. אני מחכה לשמוע קולות נוספים בבחינת "קול צופייך נשאו קול יחדיו", אוספת כל קול, כל משפט מחזק, כל אמירה מנחמת. מקשיבה לקול שנזף באסתר "ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות" ויוצאת מהיכל השן הנוח שלי לשנות את החברה שלי בשביל האחות שלי, בשביל האחיינית שלי, בשביל הנכדה שלי.

אותי יתקשו "להושיב בלול" אבל אני כואבת את האמירה הזו שנאמרה לי וכוונה לאחיותיי, הנשים החרדיות באשר הן. וכן, אם רק אוכל, אני צריכה לעשות מה שביכולתי כדי להציב חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, שתעקור מן השורש את היחס המזלזל לנשים ותהפוך לסמל של ניראות בחברה שאישה בה היא סמל לשקיפות.

מקשיבה לקולה של שרה שנירר (הסופרת ומייסדת רשת "בית יעקב" לחינוך חרדי לבנות), שיום הזיכרון שלה מצוין השנה ביום הבחירות, שציטטו מורותיי בשמה "בית אלוקים נהלך ברגש" – ברוח בגשם ובשלג. למרות הרוח המצליפה על הפנים, למרות הגשם הניתך ברעש ארצה, למרות השלג שמהווה מחסום בלתי עביר – אשבור גם אני, כמוה, את מחסום הקול.

פורסם:  28.02.15 , 18:17

צילום לע"מ

'לא נבחרות, לא בוחרות' – קריאת כיוון

הרב בצלאל כהן, אגודה אחת

האם נשים תדרושנה גם ללמוד תורה? אולי צריך להחזיר אותן אל מקומן הטבעי? הרב בצלאל כהן בקריאת כיוון

תכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2 ששודרה בשבוע שעבר, היוותה למעשה את אקורד הסיום של הקמפיין שהובילו קבוצת נשים חרדיות, בנוגע לזכותן של נשים חרדיות לייצוג במפלגות החרדיות. הצלחתו הגדולה של הקמפיין, באה לידי ביטוי בחשיפה הגדולה שלו בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה. מטבע הדברים, התגובות בתוך העולם החרדי לרעיון היו מעורבות, מכעס והתנגדות נחרצת מן הצד האחד, דרך תמיהה אי הבנה ואדישות במרכז, עד תמיכה ועידוד מן הקצה השני. מחוץ לעולם החרדי, זכה כמובן המהלך לתמיכה גורפת ומחבקת מכל קצות הקשת של החברה הישראלית. הצד השווה הוא, שלא ניתן היה כמעט להתעלם מהן, נציגי ציבור ואנשי תקשורת חרדים ולעתים גם רבנים וגדולי תורה, נדרשו להתייחס לעניין לחיוב או לשלילה, בנימוקים וטעמים שונים.

רבות כבר נכתב ונאמר באתרים ובפורומים החרדיים בנידון, הללו מגנים והללו משבחים, פלוני מזדהה עם מבוקשן ואלמוני איננו מבין מה הן רוצות. לא נראה לי שעמדתי לכאן או לכאן, תתרום תרומה משמעותית לנושא, אולם אני מבקש להציע פרספקטיבה להבנת ההתרחשות שבפנינו.

כן נבחרות (יצירה וצילום: אומץ לחרדים)

כן נבחרות (יצירה וצילום: אומץ לחרדים)

במשך אלפי שנים, הייתה חלוקת העבודה בין גברים לנשים בכל החברה האנושית ידועה ומוסכמת. תפקידן של הנשים היה להביא ילדים לעולם, לגדל אותם, ולדאוג לכל צרכי הבית – להכנת מזון למשפחה, להכנת בגדים וניקיונם, ולשמירה על הסדר והניקיון במקום המגורים. תפקידם של הגברים היה לצאת ולדאוג להבאת המזון הן מהצומח בשדה או מציד בעלי חיים, לנהל את המרחב הציבורי בסדרי חוק ושלטון, בשמירה ובהגנה ובמלחמה בעת הצורך. מטבע הדברים, כל תחומי הדעת והתפקידים הדתיים נפלו גם הם בחלקם של הגברים. חלוקת עבודה זו הייתה לכאורה טבעית הגיונית ובלתי ניתנת לערעור, וכך גם נתפסה חלוקה זו כמתאימה למאפיינים הפיזיים והאישיותיים של גברים ונשים. ההתפתחויות הטכנולוגיות במהלך הדורות והתרחבות תחומי הידע והדעת, אמנם הקלו גם על עבודתם של הגברים וגם על עבודתן של הנשים, אולם עדיין לא שינו את התמונה באופן מהותי. לאורך כל הדורות נמצאו נשים יוצאות דופן, כדוגמת ההיסטוריה היהודית עם מרים הנביאה, דבורה השופטת, חולדה הנביאה, אסתר המלכה, שלומציון המלכה, ברוריה החכמה ועוד, אולם כמובן שהן היו היוצאות מן הכלל שאינן מלמדות על הכלל. חלוקה זו באה לידי ביטוי בחינוך הבנים והבנות מראשית דרכם, כשהבנים מוכשרים לתפקידם בחוץ והנשים לתפקידן בפנים.

העידן המודרני חולל שינוי דרמטי בחלוקה הישנה, נשים רבות מצאו את עצמן עם השנים בכל תחומי הדעת – ברפואה, בהנדסה, במשפטים, בחינוך ועוד כהנה וכהנה, וכך גם בכל בתחומי העיסוק, כולל מקומות עבודה גבריים מובהקים כדוגמת מפעלי ייצור. הסיבות שהביאו לידי כך הן שונות, לעתים בשל זמני מלחמה שאילצו את הנשים למלא את מקומם של הגברים שיצאו לשדה הקרב ולעתים מסיבות אחרות. התוצאה הברורה של נשים משכילות ובעלות תפקידים ללא השוואה לעבר, הביאה את העולם המודרני לשאלות תמידיות ולבחינה מחודשת על טבען מעמדן ותפקידן של הנשים. בכל פעם שנפרץ תחום עיסוק או תחום דעת נוסף, עבר הדיון הציבורי לעסוק בשאלת התאמתן של נשים לתחום הבא. התנועות הפמיניסטיות שהתפתחו לאסכולות שונות, נאבקו בדעת הקהל ובממסד השלטוני בדרכים שונות וההישגים שלהן מרשימים ביותר, גם אם עדיין לא כל מבוקשן בידן.

השינוי העצום במקומן של הנשים בעולם, לא פסח גם על הממסד הדתי. הנשים – שבכל הדתות – לא נשאו תפקידים דתיים ואף זכו להתייחסות דתית שונה, החלו לדרוש שינוי במעמדן גם בהיבט זה, אם כי ברור שבעניין זה מדובר במהלך מורכב הרבה יותר. גם בעולם היהודי, המהלך שהתחיל בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית הגיעה בדורנו גם לממסד האורתודוקסי, וניתן למצוא לו ביטוי נרחב בקרב המודרן-אורתודוקס בארה"ב ובציונות הדתית בישראל.

החברה החרדית נמצאת בתהליך המתואר כאן במצב מעניין מאוד. מצד אחד, כל קיומו של הציבור החרדי התאפשר רק הודות למהפכה במקומן של הנשים. הקמת בתי הספר "בית יעקב" לבנות ע"י שרה שנירר היא תוצאה ישירה של התהליך הזה, ובוודאי שהעמדת עיקר פרנסת הבית – בפרט בציבור הליטאי – על כתפי הנשים החרדיות, לא הייתה אפשרית ללא אותו שינוי. מבחינה זו, הציבור החרדי הוא תוצר מובהק ביותר של העידן המודרני. מאידך, המאפיין המרכזי של החרדיות הנו השמרנות, ובנקודה זו מקומן המסורתי של הנשים מעוגן באינספור מקורות תורניים והיסטוריים, ושינויו עומד בסתירה להנחות יסוד חרדיות.

חלוקת העבודה בין נשים לגברים בעולם החרדי היא כזו, הנשים ממשיכות באחריות למשק הבית במובן המסורתי ובנוסף נוטלות חלק בכלכלת הבית, באמצעות השתלבות בכל תחומי העיסוק – כשבנידון זה ישנם הבדלים גדולים בין הקבוצות ותתי הקבוצות בקהילה החרדית – כשכמובן שההעדפה הגדולה היא על עבודה בתחום החינוך וההוראה. הגברים מצידם אחראים כבעבר על פרנסת הבית – וכאמור ישנו הבדל בנידון בין הקבוצות החרדיות השונות. בהסדר זה נשארו שני תחומים בבלעדיות של הגברים: התחום הדתי והספירה הציבורית. לימוד תורה ופסיקת הלכה ועיצוב השקפת עולם תורנית נשארו בחלקם של הגברים בלבד, וכך גם כל העשייה הציבורית הפוליטית וככל הנראה גם מרבית העשייה הציבורית בתחום ההתנדבותי.

המהלך האחרון הנו קריאת תיגר על ההסדר הנוכחי, ובשלב זה הוא עוסק רק בערעור על בלעדיותם של הגברים החרדים על הספירה הציבורית הפוליטית. הנושא כאן איננו הלכתי-השקפתי מובהק, שכן הטענה של מובילות המהלך על כך שאין הבדל אמיתי בין עבודת נשים בכל תחומי העיסוק כמנהלת בית ספר, ראש צוות תכנות, אחות ראשית, רופאה או עורכת דין, לבין נציגת ציבור ברשות מקומית או בכנסת, קשה מאוד להפרכה.

בכל פעם שסוגיית מעמד האישה החרדית עולה לדיון ציבורי, נראה שהציבור החרדי מתקשה מאוד להציג טיעונים משכנעים כלפי חוץ ובמידה מסוימת גם כלפי פנים. כך היה לפני מספר שנים כשהפולמוס על "הדרת נשים" הוצף בבית שמש ושטף את התקשורת בישראל, וכך קרה גם כעת עם הקמפיין המבריק של "לא נבחרות, לא בוחרות".

לאן ילכו הדברים? האם המצב הנוכחי יישמר לאורך זמן? האם התביעה לייצוג בספירה הציבורית יתפוס תאוצה? האם נראה הסתגרות ונסיגה במקומן של נשים חרדיות בקבוצות חרדיות שונות? אני משער שהתשובה לשלושת השאלות היא חיובית, כלומר בזרם המרכזי אני מאמין שלא יהיה שינוי ניכר בטווח הנראה לעין, בקרב הציבור החרדי המתחדש כדוגמת "החרדים העובדים" נראה שהדרישה לייצוג נשי תתפוס תאוצה, ובקרב קבוצות חרדיות שמרניות יתכן בהחלט שנראה הסתגרות נוספת.

האם השלב הבא יהיה פניה של נשים חרדיות ללימוד תורה ולחיפוש מקומם במנהיגות הדתית? כרגע זה נראה בלתי אפשרי, אולם כך גם חשבנו לא מזמן על הספירה הציבורית-פוליטית, גם בציונות הדתית לא נראה ששיערו לפני כעשור איזו תאוצה יתפוס הפמיניזם הדתי.

לקריאת הכתבה במקור

נשים הן לא אצבע אוטומטית בקלפי

אסתי שושן, כיכר השבת

המצב בו הנשים החרדיות נאלמות ונעלמות הוא אבסורדי ופוגע בנשים וגברים כאחד. אישה חרדית תשב יום אחד בכנסת, אולי זה לא יקרה עכשיו, אבל כשזה יקרה, תעדיפו אותה לצידכם

‏לפני כמה שנים טוקבקיסט אנונימי שלח אותי לעשות חביתה בעקבות מאמר דעה שכתבתי. כמה שנים קודם פרסמתי מאמרי דעה בעיתונות החרדית תוך הסתרת העובדה שאני, מה לעשות, אישה.

מאז הספקתי לטגן חביתות רבות ואף להביע את דעתי בעניינים שונים ואיכשהו נראה שהאווירה מתחילה להשתנות.  אופטימיות זהירה מסתמנת כשאני מביטה לעתיד. נראה שאנו על קיצו של עידן השתקת הנשים החרדיות.

אך עם כל הכבוד לפרץ האופטימיות הבלתי מוסבר שתקף אותי, אני טיפוס מעשי שמאמין בתהליכים ארוכים. וכעת אנו נמצאים בתחילתו של שינוי מבורך. לפני כשנתיים, בתחילת מערכת הבחירות של 2013 קראתי לנשים חרדיות לא לתת את קולן למפלגות שלא מכירות בקיומן. התגובות היו מעורבות, החל מאלה שהתלהבו ואמרו שהגיע הזמן וכלה באלה שפחות התחברו ושלחו אותי בחזרה, ניחשתם נכון…למטבח…

מאז התהליכים בחברה החרדית העמיקו ואני מוצאת שיותר ויותר נשים מבינות שהן לא אצבע אוטומטית בקלפי אלא ראויות לייצוג ולהכרה כקבוצה ייחודית. בשנתיים שעברו פגשתי נשים, דיברנו, כאבנו, וצחקנו. יחד השתתפנו בוועדות בכנסת למדנו על מצבנו ומצב הנשים החרדיות בישראל. רבות מאיתנו מבינות שהמצב בו אנו נאלמות ונעלמות הוא אבסורדי ופוגע בכולנו נשים וגברים כאחד.

יבוא החכם התורן ויטען 'כל כבודה בת מלך פנימה'. מעבר לעיוות המובנה של הפרשנות בפסוק, חברים הייתם צריכים לחשוב על זה קצת לפני ששלחתם אותנו לעבוד בחוץ במגוון תחומים ולהחזיק על כתפינו הדלות את עולם התורה. המציאות היא ששרה כבר מזמן לא באוהל, וכך גם רבקי וחיה ודינה ותהילה ורוחמה שהן לא מורות וגננות בחממות החינוכיות, הן במסדרונות בתי המשפט, בתקשורת, בכלכלה, במנהל, בהייטק ואיפה לא.

חכם אחר יטען בתוקף כי נשים חרדיות מטבען אינן חפצות בתפקיד ציבורי. אז תנו לי לחדש לכם. יש יותר מידי נשים מוכשרות מכיסאות פנויים. יותר מידי נשות מעש ראויות הרוצות בכל מאודן לעסוק בצרכי ציבור באמונה. תקרת הזכוכית המוצבת בפניהן גורמת לכם הציבור להפסיד, כי הן מצליחות כבר בתחומים משלהן.

אני פונה בזאת בשם חברותיי ואחיותיי לדרך, למפלגות החרדיות המעגנות בתקנון שלהן את העלמתינו מהזירה הציבורית, יש המון נשים חרדיות במאגר הבוחרים הפוטנציאלי שלכם שמאסו בזלזול המתמשך בקיומם. זה הזמן להתחיל להקשיב לשטח ולבוחרים שלכם שחצי מהם בוחרות.

אישה חרדית תשב יום אחד בכנסת, אולי זה לא יקרה עכשיו, אבל כשזה יקרה נראה לי שתעדיפו אותה לצידכם.

פורסם: 5/12/14

לקריאת הטור במקור

ריד מיי ליפס: תהיה אישה חרדית בכנסת

טלי פרקש, Ynet

לפני כשבועיים יצאתי עם חברותיי הקרובות למאבק: מאבק על זכותם של תשעה מנדטים שקופים לנראות. זה החל באמירה מהססת משהו, שהנה הבחירות בפתח, ושוב הנשים החרדיות שטובות כל כך בשביל הצעטלה בקלפי, לא חשובות מספיק כדי שצרכיהן יטופלו ברמה הציבורית; וזה התפתח לקמפיין ענק וסוחף. כזה שירים את המדינה על הרגליים, ואם ירצו או לא – את המפלגות החרדיות עצמן.

בדרך שמענו שאנחנו בכייניות, נודנדיקיות, כופרות שדינן נידוי והוקעה. טרחו להציב מולנו רשימה של נשים, שסיפרו לכולם כמה נפלא להן לא להיות בכנסת. כמה נפלא לא לקחת חלק באחד מצמתי ההכרעה החשובים והמשפיעים ביותר על כל אזרח ישראלי. ובכלל, כמה הכל ורוד-סוכר ונפלא ואין שום בעיות.

ועם כל הגיחוך שבעניין, מצאתי את עצמי שוב ושוב, מצטדקת מחדש על המובן מאליו לכל אדם במדינה דמוקרטית: שזכותם של כלל האזרחים, ובהם גם הנשים החרדיות, להיות מיוצגות בכנסת.

אך הקושי הכי גדול שבו נתקלתי היה דווקא אצל הנשים החרדיות עצמן: מצד אחד הן תמכו בנו וחיבקו באומץ. אך מצד שני הן איבדו אמון שמשהו יכול להזיז את המערכת השמרנית והנוקשה של המפלגות החרדיות. מכל האמירות הפוגעניות והקשות שספגנו בשבועיים האחרונים מכל כך הרבה נשמות טובות וצדקניות, זו המובסת של "עזבי, מיידלע, אין לנו סיכוי" – הייתה הקשה והנוראה מכולן.

אין לנו כונות לוותר

כוח גדול ממני הוכיח לי ולחברותיי כי אין דבר העומד בפני הרצון. הקריאות שלנו לשינוי, ולהצבת מערכת מפלגתית שיוויונית שמשקפת באמת ובתמים את ציבור בוחריה, לא נפלו על אוזניים ערלות לחלוטין. משהו בחומה נסדק בכל זאת. אמש (יום א') כינס יו"ר ש"ס, אריה דרעי, מסיבת עיתונאים עם הרבנית עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. לכשעצמו, אירוע היסטורי. השניים הכריזו על הקמתה של "מועצת נשים" בש"ס, צעד שהוכיח קבל עם ועדה כי גם חומות מבוצרות של שמרנות רבת עשורים, עשויות להיסדק. זה היה צעד חשוב ופורץ דרך. מסיבת עיתונאים של מפלגה חרדית שבה, לראשונה, נאמרו הביטויים השומו-שמיים מודרניים: "מעמד האישה" ו"העצמת נשים".

על אף שאני מכבדת מאוד את הרבנית עדינה בר-שלום, ורואה בה השראה – אני סבורה כי רבות מחברותיי חשות צער על כך שוויתרה על החלום, ונשארה מחוץ לכנסת. במיוחד נוכח העובדה שיציבותו או תוקפו של ההסדר החדש, נמצאים תחת מעטה ערפל כבד. לא ברור איזו השפעה תהיה לאותה "מועצה" בזירת הנשים החרדיות-מזרחיות. בכל מקרה, את אלפי הנשים שמזדהות עם מסר ה"לא נבחרת, לא בוחרת" זה בוודאי אינו מספק.

וגם אם היוזמה רחוקה עדיין מהמטרה הסופית – אישה חרדית שתכהן מטעם הסיעות החרדיות בכנסת ישראל –

היא מוכיחה שזה אפשרי. אפשרי הרבה יותר ממה שחושבות אותן נשים שמפחדות אפילו לקוות לשינוי. זוהי עבורנו רוח גבית להמשיך הלאה, קדימה, עד להשגת המטרה במלואה.

אז רק שתדעו, אין לנו כוונה לוותר. הכנסנו את הרגל בדלת, ולא נפסיק עד להשלמת המשימה. הצעד החשוב (אם כי לא מספק בעליל) של "מועצת הנשים", נותן לנו כוח להמשיך ולא להרפות, מתוך מטרה נחושה להראות לכל אותן נשים שבטוחות שכלום לא יקרה בחברה החרדית, שיש גם חומות של תקווה. ח"כית חרדית עוד תכהן בכנסת, תרשמו את זה.

 

(צילום: מוטי קמחי)

 

לקריאת הכתבה במקור

 

בחסות המדינה: מפלגות לגברים בלבד

טל שניידר, הפלוג

תארו לכם מדינה דמוקרטית שמפלגותיה אינן מתירות לנשים להתמודד לבית המחוקקים. תארו לכם מפלגה, שבתקנון הרשמי שלה, נאסר על נשים להתמודד בשורותיה. תארו לכם שמפלגות אלה, המפלות נשים שחור על גבי לבן, מקבלות מימון ציבורי לפעילותיהן ושאף חמור מכך, ציבור הבוחרים שלהם מורכב גם מנשים.

כמובן שאין מדובר בחזיון תעתועים. שתיים מן המפלגות הותיקות ביותר בישראל, יהדות התורה (5 מנדטים בכנסת היוצאת) וש"ס (11 מנדטים) אינן מתירות לנשים להתמודד לכנסת, ולמרות שבמקרה של האחרונה, הוראת התקנון אינה גורפת, הפרקטיקה מוחלת בפועל ולראיה מאז יום היווסדן של יהדות התורה וש"ס לא כיהנו מטעמן נשים בכנסת.

היום, באורח תקדימי, פנתה אשת מפלגת מרצ, חברת מועצת עירית ירושלים, ד"ר לורה ורטון, ליו"ר ועדת הבחירות השופט אליקים רובינשטיין בבקשה לפסול את יהדות התורה ואת ש"ס כיוון שאינן מתירות לנשים להתמודד. בבקשה, המוגשת מטעמה של ורטון בליווי מספר ארגונים (ישראל חופשית, מתפקדות, לא מצונזרות, כ"ן-כוח נשים, קולך פורום נשים דתיות, השדולה הפלורליסטית, והתנועה הירושלמית למען ירושלים פלורליסטית) כותבת ורטון ששלילת הזכות להעמיד מועמדות לכנסת פוגעת באופי הדמוקרטי של הכנסת. "היא חוסמת בפני מחצית האוכלוסיה כל אפשרות ליטול חלק בגופים המייצגים במוסד המרכזי של השלטון. זאת, באופן מכוון, עם השלכות קשות הפוגעות במדינה ובאופיה הדמוקרטי. נוצר כיום מצב אבסורדי בו המדינה מממנת גופים המפלים נשים."

בשיחת טלפון אמרה ורטון שבדקה בקרב משפטנים ואישי ציבור ונודע לה, שעד היום לא הוגשה בקשת פסילת מפלגות על בסיס התקנונים המפלים. כמו כן, אין פסיקה תקדימית בנושא הזה, כי לא הוגשה עתירה נגד שתי המפלגות.

תקנון יהדות התורה כפי שנרשם ברשם המפלגות ב 1993 קובע: שחבר במפלגה יכול שיהיה "כל איש יהודי מבן שמונה עשרה ומעלה, שומר תורה ומצוות, הנמנה על החרדים לדבר ה' ומזדהה עם אגודת ישראל…", בהמשך אותו סעיף (6ד) מוחרגות הנשים ומצוין: "אשה תהיה זכאית להצטרף לתנועת 'נשי אגודת ישראל', אשר תהווה גוף נפרד- כמצוות ההלכה – הקשור ארגונית ורוחנית לאגודת ישראל."

סעיף 6 ד לעיל מזמין לכאורה נשים לפעילות פוליטית בתנועת 'נשי אגודת ישראל' בגוף נפרד, והמשמעות ברורה: נשים לא יכולות להיכלל בסעיף א' הפונה ל"איש יהודי" ובטח לא להיבחר לכנסת.

במפלגת ש"ס הדברים מעט שונים. מקורבים לראשי המפלגה אומרים שהתקנון שלהם אינו מפלה בשפתו. אני ביקשתי מן המפלגה לקבל לידי עותק של התקנון, אך עד לרגע פרסום הפוסט לא שלחו (במידה ואקבל אעלה את הסעיף הרלבנטי בהתאם). ורטון, שעיינה במסמך אומרת שמצוין שם כי תנועת ש"ס הקימה ארגון נשים, 'מרגלית אם בישראל', שתפקידו לקדם את ענייני הנשים בחברה הישראלית בתחומי השכלה, עבודה, רווחה, חינוך ומשפחה. "מיותר לציין שאין אף אישה במועצת החכמים שלהם, אף אישה בכנסת מטעמם בעשרים שנות קיומה של ש"ס ואף אישה בתפקיד ארגוני כלשהו במפלגה" אומרת ורטון. ורטון אף מספרת על אישה, מכרה שלה, שלפני מספר שבועות פנתה לש"ס בטלפון וביקשה להצטרף למפלגה. "הם לא ידעו מה לענות לה ובסוף לקחו מספר טלפון שלה ואמרו שיחזרו אליה. היא לא שמעה מהם מאז."

בש"ס נשים כן מעורבות מאחורי הקלעים. אחת הנשים המשפיעות והמעורכות ביותר היא עדינה בר שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף. היא חברת הנהלת אוניברסיטת בר אילן, מקימת המכללה החרדית ויש לה גם קול בנושא המדיני: באפריל האחרון נסעה לרמאללה להיפגש עם אבו מאזן, ושבה לירושלים עם בקשת אבו מאזן לפגוש את הרב עובדיה יוסף. מדוע במפלגה זו לא יכולה אישה, כבר-שלום ליטול חלק בהנהגה הפוליטית בתוך הכנסת?

איילת שקד, ממפלגת הבית היהודי (לשעבר מפד"ל) אישה חילונית, גברה על התקנונים ועל ההסתייגויות והתמודדה בפריימריס של מפלגה דתית תוך שהיא מדלגת בקלילות מעל לשריון לאישה ותופסת את המקום השני בדירוג הכללי (מספר שלוש ברשימה, בהתחשב בבחירתו של נפתלי בנט ליו"ר התנועה). שקד אמרה היום בשיחת טלפון: "כמי שעקפה את השריון ולא נזקקה לו אני יכולה להעיד שלא חשתי בפריימריס אפליה כלשהי, אלא ההפך. אני חושבת שאולי אין נשים בש"ס וביהדות התורה כי הן לא רוצות להתמודד. אני הייתי בעשרות חוגי בית, ופעם אחת לא הסתייגו ממני בשל היותי אישה. בנוגע למפלגות האחרות, חבל מאוד שאין שם נשים, כי יש נשים חרדיות מרשימות ומדהימות. אני מקווה שציבור הבוחרים לא יצביע למפלגות שאין בהן נשים. אני אמנם לא חסידת התערבות בג"צ או החלטות שיפוטיות בכל דבר ועניין וחושבת שהציבור צריך למחות על כך ולא להצביע להם."  שקד, אגב, משמיטה מתשובתה את העימות הפוליטי הראשון במהלך הפריימריס, ממנו הודרה.

תגובות:

ביהדות התורה, שלחו אותי בטלפונים מאחד לשני (לא פחות מחמישה אנשים). בסופו של דבר, נחתתי אצל חיים, עוזרו של חבר הכנסת ישראל אייכלר והוא טרם השיב לי.

בש"ס מסרו: "בשלב זה איננו מגיבים".

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ

לקריאת הכתבה במקור

תצלום: עמוס בן גרשום, לע"מ